מאגר סיפורי מורשת

אנו: מיה בזוב, ויגרטן ויקטוריה, שירה מאור ושיר וייס, תלמידות כיתה ה'2 בבית ספר "נגבה" בראשון לציון. במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי אנו מתעדות את הסיפור של רחל נחמני סבתא של מיה בזוב מצד אמה.

סבתא רחל מספרת 

נולדתי במדינת ישראל בעיר רמלה בשנת 1957, בת למשפחה ממוצא תימני.

בית הורי

אמי נולדה בעיר צנעא – עיר הבירה של תימן ואבי נולד בעיר קואוקבן. בגיל 12 אמי נישאה בפעם הראשונה, בניגוד לרצונה. אימא שלה חייבה אותה להיות בחדר עם החתן למשך שבוע ימים על מנת שהם יתרגלו להיות אחד עם השני. הדבר לא מצא חן בעיני אמי והיא נאלצה לברוח לעיר אחרת מאחר ולא רצתה בזוגיות זו.

בפעם השנייה נישאה לאבי יהושע שמו בגיל 16, הוא היה מבוגר ממנה ב-30 שנה בניגוד לרצונה. שידכו בינהם, מאחר ואבי היה נחשב בתימן מסודר כלכלית – הוא היה אחראי ושומר על כל נושא המים ולכן רצו שהוא יתמוך בה כלכלית. כאשר היתה עלייה מתימן לישראל תחילה העבירו את הורי לעיר עדן ששם היה מחנה עולים ששמו "גאולה" ומשם היו אמורים להגיע ארצה. אמי לא רצתה להישאר עם אבי, לכן נכנסה למטוס עם קבוצת בנות ובכך חשבה כי תברח ממנו, אך אבי ביקש לסייע עם העלאת המזוודות למטוס ונשאר בשירותי המטוס עד אשר הגיעו לארץ ישראל.

כאשר נחת המטוס בישראל ראתה אמי את אבי והבינה כי לא תוכל יותר להפרד ממנו. בעת ירידתה מן המטוס אמי ילדה את אחותי הבכורה שקראו לה גאולה וזאת על שם המחנה "גאולה" ועל הגאולה להגיע למדינת ישראל. הורי עלו ארצה בשנת 1949, עליה שנקראה "מרבד הקסמים".

1948 – אמי ואבי – יהושוע ונעמה גיספן (אמי בחתונה השנייה שלה)

לאחר עלייתם של הורי מארץ תימן הם מוקמו בעיר רמלה בשכונה שהייתה שייכת בעבר לערביים שגורשו/ברחו מארץ ישראל. ביתנו היה בית פרטי הבנוי מלבנים, מזכיר את הבתים בעיר ירושלים. מבנה הבית שבו גדלתי חולק בין כמה משפחות. בתחילה השרותים בביתינו היו משותפים לעוד שכן שהיה צמוד אלינו ומאוחר יותר השכן בנה לו שירותים נפרדים. ביתנו הפרטי היה בנוי ממסדרון ענק כאשר בצידו הימני היו בנויים ארבעה חדרים גדולים מאוד ובצידו השמאלי היה כרם של ענבים. בסוף המסדרון היה ממוקם מטבח קטן שבו אמי בישלה באמצעות פתיליות ובזכות בישול זה האוכל היה טעים.

להורי נולדו תשעה ילדים, שבע בנות ושני בנים. בתחילה אמי רצתה מעט ילדים לכן ילדה שתי בנות ובן ששמו היה ציון לאחר תקופה קצרה מיום לידתו הוא חלה והחליטו לאשפזו בבית החולים. אחר תקופה קצרה אמי הלכה לבקר אותו בבית החולים ונאמר לה ע"י הצוות הרפואי כי ציון בנה נפטר. אמי חזרה הביתה עצובה, אך מרוב תמימותה אף לא שאלה שאלות – ממש האמינה לדברי הנאמר לה בבית החולים. הבת השלישית שנולדה נקראה על שמו ציונה. בהגיע אחי ציון לגיל צבא נתקבל הביתה צו גיוס לשרת בצבא ובכך הבנו כי אחי ציון עדיין חי – הורי לא עשו דבר בנידון מאוחר יותר הבינו כי כנראה מדובר בילדי תימן האבודים.

אפשר לומר כי בשנים אלו היה לנו קושי כלכלי אך חום ואהבה הרעיפו עלינו. כל המשפחות שהיו בשכונה זו דיברו בשפות שונות אך הסתדרנו עם כולם והיתה אידיליה בינינו. אבא עבד במע"צ ואמי כל השנים היתה עקרת בית.

מאוחר יותר עברנו לבית דו משפחתי ברמלה ברחוב ברנר, בית יפה עם גינה גדולה ומי שסייע לנו לרכוש את הבית היו החברים של הורי, כמובן בהמשיך החזרנו להם את החוב. בשכונה זו ההתאקלמות היתה שונה, יותר קשה ואנו נחשבנו למשפחה הכי ענייה ואף הפרימיטיבית ביותר, אך במשך השנים הכול הסתדר.

אבי לא דיבר טוב עברית, אך אמי דיברה עברית טובה ובכל זאת ניהלנו שיחות עם השכנים, אבי לדוגמה דיבר בתימנית והשכנה דיברה ביידיש ושניהם הבינו אחד את השני.

אורח החיים במשפחתי

הורי, שניהם הגיעו ממשפחות דתיות, אולם אורח החיים במשפחתי היה מסורתי, הורי הקפידו מאוד על נושא הערכים, כבוד והצלחה בלימודים על מנת שאצליח בהמשיך חיי.

ילדות 

בית הספר היסודי שחונכתי היה בית ספר "מענית", לבית הספר הגענו ללא תלבושת אחידה, מאוד מסודרים בלבוש והחינוך בבית הספר היה קשוח. הייתה משמעת מאוד חזקה אבל תמיד כיבדנו את המורים והמנהלים וכאשר ילד הפריע בכיתה המורה נאלצה לשים אותו בפינה כאשר פניו היו מול הקיר.

גם כאשר היה לי קושי בשיעורי הבית לא יכולתי להעזר בהורי מאחר ולא ידעו קרוא וכתוב ואז נאלצתי להעזר בחברותי לכיתה. פעמים רבות כאשר למדנו שירים, היינו מחוייבים ללמוד אותם בבית בעל פה ולדקלם אותם בכיתה.

לאחר שסיימתי את השיעורים היינו יוצאים לשכונה ומשחקים בכל מיני משחקי חברה – גומי, קלס, חבל מחבואים ועוד או שהיינו הולכים לתנועת הנוער "צופים" – תנועה אשר תרמה לי רבות להתפתחות האישית והחברתית. כל יום לפני השינה היינו קוראים ספרים שהיינו מחליפים בספריה העירונית. לאמי לא היה כסף לשלם בעבור מנוי זה וכתחליף אמי היתה מביאה לספרנית עוגיות על מנת שאוכל להגיע לספריה ולהחליף את הספרים.

לאחר בית הספר היסודי נרשמתי לפנימיה "הכפר הירוק" – בית ספר תיכון פרטי והתשלום בעבורו היה 250 לירות כל חודש. תשלום שהקשה על אמי  ולכן נאלצה לצאת לעבוד בניקוי מדרגות. לפנימיה הגיעו ילדים מכול קצוות הארץ ושוב היה לי קשה מאוד להתאקלם מבחינה חברתית כי הייתי הילדה היחידה כהת העור ולקח לי הרבה זמן להתאקלם. אך תקופה זו היתה היפה ביותר. ראיתי אנשים שונים בהתנהגותם, בהשכלתם ונהנתי מאוד להיות בחברתם.

חברי ילדות 

עד היום אני בקשר מעולה עם חברי הילדות שלי הן מבית הספר היסודי והן מהתיכון – דבר שמראה על קשר עמוק בכל תקופת ילדותי. קשר אמיתי וכנה.

 ימי שישי וחגים

בכל יום שישי ובחגים תמיד אבי הקפיד שכולנו נסעד ארוחה ביחד. הארוחה הייתה בליווי שירים אשר נלקחו מספר "שיר השירים" ותמיד היתה אווירה חמה ושמחה בבית.

ט"ו בשבט – בחג זה נהגנו ללכת לנטוע עצים בבית הספר ולאכול פירות יבשים.

חג הפסח –  תחילה היו בחג זה הכנות רבות כמו ניקיונות וביעור חמץ. חג זה תמיד התנהל יחד עם דודי חיים ומשפחתו, החג התנהל במסורתיות וכן דודי בכל החג שאל את כול הנוכחים שאלות על החג ולבסוף היינו אמורים למצוא את האפיקומן. מי שמצא את האפיקומן קיבל מתנה.

טיולים ופנאי

רוב הטיולים שזכורים לי הם טיולי טבע בפרדסים בשדות, טיולים שאנחנו מאוד נהננו מהם. לעיתים היה נהוג להתארח אצל דודים בשבתות כאשר אימי היתה מכינה מראש את האוכל ומביאה זאת למארח.

שירות צבאי

בשנת 1975 התגייסתי לצה"ל – אף על פי שהורי התנגדו לכך – תקופה שבה פרחתי ופגשתי אנשים מכול קצוות הארץ אשר העשירו אותי. בסדיר הייתי בתפקיד מדריכת קורס ולאחר מכן בתפקיד סגנית מפקדת קורס. חתמתי קבע ולאחר כבערך 30 שנה השתחררתי לגימלאות.

1975 התגייסתי לבה״ד 6 בצריפין אני ראשונה, מדריכת יר״ם (יחידת רכב מילואים)

אני מדריכה בבה״ד 20 צריפין

געגועים… 

געגועי עד עצם היום הזה הם למאכלים והמטעמים של אמי וכן לשירים אשר שרה בביית ובמסיבות חינה.

עם בעלי מואיז בשנת 1981 ברמלה – אני בת 24 בטקס מסיבת חינה מסורתית, תימנית לחתן והכלה

עץ משפחה בזוב – נחמני

עם הנכדה מיה במסגרת פעילות בתוכנית הקשר הרב דורי

קישור לסרטוני התיעוד

קישור לסרטון – רחל נחמני מספרת על הלבוש ועל בית הספר

קישור לסרטון – רחל נחמני מספרת על בית הספר 

קישור לסרטון – רחל נחמני – על חברי ילדות

הזוית האישית

סבתא רחל: נהנתי מאוד להיות בחברת בנות כיתתה של נכדתי, נראה כי מאוד התעניינו בסיפור האישי שלי, גילו סקרנות רבה ולעיתים אף לא האמינו כי כך חיינו בעבר. לדעתי נושא זה חשוב שיסופר מדור לדור על מנת שידעו להעריך את הקיים היום ויקבלו תמונה מתקופת העבר. בהזדמנות זו ניצלתי תקופה זו להעברת מסר חשוב לילדים כי חשוב לדעת לכבד כל אדם, להקשיב, לסייע וזאת על מנת שביחד ניצור חברה טובה ונעימה יותר. זאת הארץ שתמיד נרגיש שייכים, אהובים וגם אם ניסע למדינה אחרת תמיד ליבנו יהיה פה. תכנית זו נועדה בעצם להכיר את העבר ולהעביר את מסר חשיבותה של המדינה לילדים שלנו ולדור הצעיר.

מיה הנכדה: אני מאוד נהנתי בתוכנית מאחר ולמדתי המון דברים על סבתי שלא ידעתי עליה. למדתי דברים על המשפחה המורחבת של סבתי כגון: הילדות היפה שהיתה לה, המשפחה החמה והמיוחדת, הקושי בבית ועוד. תודה רבה לסבתי שבאה ולימדה אותי, נהנתי מכול רגע עימה. כל שבוע חיכיתי ליום שני ע"מ לקבל עוד מידע.

החברה ויקטוריה: למדתי מרחל על הילדות שלה, על המשפחה שלה, היה לי מאוד כיף להקשיב לסיפורים המעניינים שלה, למדתי גם על המשחקים של פעם למשל: 3 מקלות ו-5 אבנים ועוד.

החברה שירה: נהנתי ולמדתי שלא היו בניינים פעם, למדתי שלרחל היו הרבה אחים ואח אחד שלה השאירו אותו בבית החולים.

החברה שיר: היה לי ממש מעניין בתוכנית, למדתי שפעם לא היה קל כמו עכשיו, היה קשה להשיג מזון, שתייה ומקום לגור בו. למדנו גם על המשחקים של פעם כגון: 5 אבנים וגולות. היו לרחל המון אחים בבית וכולם היו צריכים להסתדר ביחד ולהתחלק בדברים. לסיכום היה מאוד כיף בפעילות למדנו הרבה דברים חדשים ואני מקווה שיהיו לנו עוד פעילויות כאלו.