מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא עמליה, השם משפחה של ההורים שלי הוא אברהם.

פירוש השם שלי: לסבתא שלי, כלומר אימא של אבא שלי היה אח, ושמו היה אברהם לאברהם לא היו ילדים. אשתו הייתה עקרה, ומרוב שסבתא שלי אהבה את אחיה אברהם היא החליטה לשנות את שם משפחתה מזכריה לאברהם.

שם המשפחה עכשיו זה אקלר. מלך ספרד מאוד אהב את יהודי ספרד, הוא סמך עליהם יותר מכל קהילת ספרד. לעומת זאת, הקהילה הספרדית לא אהבה את היהודים כלל, והחליטה לרדות בהם. אז היהודים מספרד ברחו לכל מני ארצות. כמה מהם, ששם המשפחה שלהם היה אקלר, הגיעו לפרס. בעלי עלה מפרס, והוא הביא עימו את השם אקלר.

המשפחה המורחבת

אנחנו היינו שבע אחיות ושני אחים. עלינו לארץ בשנת 1951 בחודש מאי. מהמטוס לקחו אותו לשער עלייה ושם התגוררנו לתקופה קצרה באוהלים ואחר כך העבירו אותנו לכפר סבא, שיכון קפלן. על גבול ירדן. היו קשרים חזקים בין היהודים שגרו בכפר סבא ובין הירדנים. למשל, סחרו איתם באורז, קמח, ירקות ופירות, הצבא דאג שהקשרים יהפכו לחזקים מדי והחליט להפריד בין יהודי שיכון קפלן והירדנים, לכן הצבא החליט שיש לכל יהודי שיכון קפלן 24 שעות לעבור למקומות אחרים. אנחנו החלטנו לעבור לנתניה, לשיכון וותיקים.

סבא שלי מצד אבא, היה מנגן על תזמורת שהיו מלווים אחרי מישהו שנפטר, זה לא נעים אבל זה מה שהיה. סבתא שלי הייתה עקרת בית. לסבא מצד אימא שלי היה מפעל והיה מייצר מדים לצבא עיראק.

לאבא שלי קראו דויד, הוא היה מעצב אופנה לנשים מכובדות, כלומר נשי קצינים ועוד. אימא שלי הייתה בהריון איתי בבטן, נכנסה אשת קצין יפה שבאה כדי שאבא שלי יתפור לה חליפה, אבא שלי ראה כמה שהיא יפה ואמר לה "אשתי בהריון, אם היא תלד בת אקרא לה על שמך, עמל." ועכשיו קוראים לי עמליה. כי כשבאתי לבית ספר המורה שאלה אותי איך קוראים לי, עניתי עמל.

המורה אמרה שהשם עמל זה שם ערבי, ושאי אפשר שם כזה, אז היא תשנה לי מעמל לעמליה. כשחזרתי הביתה מבית הספר אמרתי לאבא שלי ששינו את השם שלי מעמל לעמליה, הוא מאוד כעס. אמרתי לו שהמורה אומרת שזה שם ערבי.

אבא שלי מאוד כעס ולא הסכים. יום למחרת הוא בא אל המורה שלי ושאל אותה למה היא שינתה את שמי. היא אמרה לו שזה שם ערבי, אבל היא אמרה: אל תדאג, נתתי לעמל את האותיות י' ו-ה' בסוף השם שאומרות אלוהים ישמור אותה. אבא שלי אמר בסדר, אם אלוהים ישמור אותה אז היא יכולה להמשיך עם השם עמליה.

גרנו בכפר סבא תקופה ואז עברנו לנתניה בשיכון ותיקים. שם גרנו בצריפים שוודים עד שאחרי תקופה עברנו לשיכון כלומר בית פרטי.

אני עבדתי בתפירה, למדתי תפירה ואחר כך מינו אותי למנהלת עבודה של תפירה, הייתי מנהלת עבודה לתקופה ארוכה. זה היה המקצוע שלי, התפירה בעיקרון.

החלום שלי

החלום שלי היה להיות עיתונאית שטח, בעצם לספר על מה שקורה בשטח, אם יש פגיעה תאונה וכו.

הילדות והמשפחה

הייתי ילדה בת 12 בערך והייתה לי חברה שקראו לה תמר. תמיד אהבנו ללכת לטייל בטבע, וראינו חמור אוכל עשב. אמרתי לתמר, 'בואי לא נתקרב אליו, אולי הוא לא קשור, כלומר אולי הוא חופשי'. היא אמרה לי לא נורא הוא לא יעשה לנו כלום, אז התקרבנו אליו והוא התנפל עליה והיא פחדה ונבהלה ואני במקום לעזור לה, ברחתי לקרוא עזרה וכמה שאני צועקת הצילו לא ענה אף אחד! היה שטח ענק ענק והעשב היה בגובה שלי כי הייתי קטנטונת כזאת, וזהו בסוף חזרנו הביתה והיא הייתה מבוהלת מאוד אבל זה עבר.

יש לי סיפור מבית ספר, היינו שלוש חברות, תמר חברה שלי שהייתה קרובה מאוד ועוד חברה שלי שקראו לה רחל. ביום שישי חזרנו הביתה מבית הספר, אמרו לי שרחל מרכלת עליי ועל תמר. אני לא אוהבת שמרכלים, אמרתי לתמר: בואי נתפוס אותה נרביץ לה מכות! שלא תרכל יותר עלינו. תמר אמרה לי בסדר עמליה. אנחנו ראינו אותה מתקרבת אלינו, יצאנו מהבית ספר והיא מתקרבת אלינו ללכת הביתה. אמרתי לתמר: 'הנה הנה רחל, מתקרבת בואי נתנפל עליה. נשים את התיקים שמה נתפוס אותה ניתן לה מכות מכות שלא תרכל יותר'. היא אמרה לי 'בסדר', אבל איך שרחל התקרבה היא לקחה את התיק וברחה. נשארתי לבד, תפסתי לרחל את השיערות ומשכתי אותם חזק חזק.

לא פחדתי ממנה בכלל וכעסתי עליה מאוד, ואז הלכתי הביתה. אחרי שבאתי הביתה סיפרתי להורים שלי שהרבצתי לרחל ומשכתי לה שיער ועל מה שקרה. אבא שלי אמר לי שזה בסדר ולא נורא. פתאום אנחנו שומעים מישהו דופק בדלת, אבא שלי אמר לי להכנס מהר לשירותים. הוא אמר לי שמה שהוא עומד לומר לא לקחת ללב כי הוא רק רוצה להרגיע אותם. אימא של רחל ואחותה היו מאחורי הדלת. אימא של רחל אמרה לו: "תראה מה הבת שלך עשתה לבת שלי! היא משכה לה בשיערות! הורידה לה את השיערות!" אבא שלי אמר: "בשנייה שעמליה תגיע אני אראה לה מה זה! זה לא נימוסי! זה לא תרבותי! זה לא יפה!" הוא דפק לי בדלת כדי שאני ארגע, שאני אזכור שמה שהוא אמר לאימא של רחל לא אמיתי. בסוף הם שאלו אותו אם הוא העניש אותי והוא אמר שכן, אחר כך הם הלכו הביתה ואני נשארתי בשירותים עד שהם הלכו ואז יצאתי ואבא שלי אמר: "אל תדאגי, כלום לא קרה, הכל בסדר, אם לא היה מגיע לה היא לא הייתה מקבלת מכות. אל תפחדי אני לא אעשה לך שום דבר".

ביום ראשון אני הולכת לבית ספר ואני אומרת לאבא: "אבא אני פוחדת מאוד ללכת דרך הבית של רחל, תבוא תלווה אותי לבית ספר". אבא שלי אמר "לא! תהיי אמיצה ותלכי! אני רוצה לראות שמישהו יעשה לך משהו!". הלכתי לבית ספר, אבל קצת בפחד פחדתי שהמשפחה של רחל תתפוס אותי. נכנסתי לכיתה וראיתי את אימא של רחל, רחל ואחותה מתלוננים למורה אליהו. המורה ביקש שנלך למנהלת ונברר את העניין. סיפרתי למנהלת את העניין והיא אמרה לי "בסדר עמליה, לא נורא, רק תבקשי סליחה וסיימנו". אמרתי לה שאני לא אבקש סליחה כי רחל מרכלת עליי ואני לא אוהבת שמרכלים עליי ואני עשיתי את זה כי היא ריכלה עליי וגם לא הזכרתי בכלל את תמר. אמרתי למנהלת שפעם הבאה שרחל פשוט לא תרכל. המנהלת אומרת לי תבקשי סליחה. אמרתי לה לא! אם זה היה מגיע לה הייתי מבקשת סליחה. ככה זה נגמר. לא ביקשתי סליחה. כי לא מגיע לה.

 בצעירותי

תקופת התיכון

בתקופה ההיא לא הייתה חטיבת ביניים. לא עשיתי בגרות כי יצאתי לעבוד ולמדתי בתיכון ערב. אנחנו היינו משפחה מאוד גדולה… אחת עשר נפשות. אני הייתי בין הגדולים היו לי רק אח ואחות שהיו יותר גדולים ממני. לא, שירתי בצבא, עברתי קורס של שוטרים, רציתי להתגייס למשטרה, ולא קיבלו אותי כי לא שירתי בצבא.

את סבא אהרון פגשתי כשהייתי בת 15 ויצאתי לאכסנייה, ואהרון סיפר שהוא ראה אותי ברכבת ושם עליי עין. נכנסתי לאכסנייה והוא כל הזמן הסתכל עליי למרות שלא ידעתי.

עברו שנים שהוא היה בצבא והתחיל לעבוד ואני בכלל לא מכירה אותו. מסתבר שאחותו הייתה איתי בעבודה ויום אחד היא הזמינה אותי לבית שלהם. הוא פגש אותי שוב פעם ודיבר איתי ובסוף החלטנו להתחתן.

התחתנתי עם אהרון ובדיוק שנה אחרי החתונה הולדתי את בני. ילד יפה כל כך. קראנו לו בני על שמו של סבא של אהרון. אחרי שלוש שנים הולדתי את דודו אביך. דודו היה ילד גדול. ארבע קילו הוא שקל. אחר כך נולד אמיר, והוא נולד ארבע קילו חמישים. עוד יותר גדול! אחרי שאמיר גדל היו לו אופניים של שלושה גלגלים, בני שני גלגלים דודו שני גלגלים ואני גם שני גלגלים. אנשים היו קוראים לי אווזה ואפרוחיה, אחד אחרי השני, וככה נהנינו ואני אוהבת אותם מאוד והם מקסימים וחכמים ומאחלת להם חיים טובים.

הייתה לי בעיה מאוד קשה עם מעלית. נכנסתי למעלית והמעלית לא נפתחת והמעלית לא עולה ולא יורדת המעלית פשוט תקועה. נכנסתי ללחץ, והתחלתי לצעוק: הצילו! תפתחו את הדלת! ואז לא יודעת איך זה קרה אולי מישהו פתח אותה אבל היא נפתחה. זאת הייתה טראומה בשבילי.

כשהייתי צעירה אהבתי ים ואהבתי מאוד ספורט הייתי ספורטאית מאוד טובה ועשיתי תחרות ארצית בספורט: קפיצה לרוחק, מירוץ שליחים וזריקת הוקי. המורה רצה שאני אלמוד בוינגייט והוא רצה לשלם עבורי על הבית ספר של וינגייט ובכל זאת אבא שלי לא הסכים בשום אופן.

זהו זה הסוף.

תמונה משפחתית

קישור לסרט בו עמליה אקלר, סבתא של גיא אקלר מספרת לגיא על חווית הולדת ילדיה. 

הזוית האישית

גיא וסבתא עמליה: התוכנית נהדרת ומחברת בין סבתא ונכד.