מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי סמיון קפלן. נולדתי באוקראינה בעיר דנייפרופטרובסק בתאריך 31.7.1936 לאימא סימה ואבא דוד, בנוסף היה לי אח גדול בשם לזר – מוישה אשר היה בכור ממני בשש שנים. אבא שלי היה מנהל במאפייה בעיר ואימא עזרה לו. אני לא זוכר את סביבת ביתי הישן מכיוון שנאלצנו לעזוב את הבית כבר כשהייתי בן חמש.

משפחה

אימא, סימה רוזין, נולדה בשנת 1906 בעיר דנייפרופטרובסק ונפטרה בשנת 1976 בעיר חרקוב. היו לה שלושה אחים: ישראל, זלמן, גרישה ובנוסף עוד שתי אחיות: צירה ורחל. אבא דוד נולד בשנת 1906 בעיר דנייפרופטרובסק לאבא לזר ואימא פייגה. הוא נפל במלחמת העולם השנייה בשנת 1944. היו לו שתי אחיות: חנה ואספיר, גם שני אחים: יצחק ואיליה.

למשפחה של אמי הייתה מאפייה פרטית מתחת לביתם לפני המהפכה הרוסית (1917). לאחר מכן היא הפכה לרכוש הממשלה, אבי נהיה המנהל ואימא עזרה לו בעבודה. בנוסף היא טיפלה בילדים ובהורים הזקנים שלה שגרו יחד איתם. בשנת 1941, כאשר הייתי בן 5, גייסו את אבא לצבא האדום להילחם נגד הנאצים ומאז לא ראיתי אותו. בגיל 35 אמי נשארה לבד עם שני בנים בני 5 ו-11, היא הייתה צריכה לגדל אותם ולהתמודד עם קשיי המלחמה. אני זוכר שהיא  עבדה קשה מאוד כדי להשיג לנו אוכל, בגדים וכדומה, תמיד דאגה לנו על חשבון החיים האישיים שלה. לפני המלחמה היא הייתה אישה שמחה מאוד: אהבה לנגן על גיטרה ולשיר גם כן.

מימין: אמי, משמאל: אבי

מלחמת העולם השנייה שנים 1941 -1945

ביום 22 ביוני 1941, כשהייתי בן 5, הנאצים פלשו לברית המועצות וכך התחילה המלחמה באזור זה. הזיכרון הראשון שלי היה כאשר הטילו פצצות על העיר בה גרנו. אני, אחי ואמי רצנו למקלט והתחבאנו שם. אחת הפצצות פגעה במקלט: היה רעש נוראי והקיר של דלת הכניסה התרסק, זה היה מאוד מפחיד ומלחיץ, במיוחד לילד קטן. לאחר המקרה ובגלל המצב, אמי החליטה לעזוב את הבית, לארוז את הבגדים ולנסוע לעורף (לכיוון אוזבקיסטן) ברכבת ואחר כך באונייה. למזלנו לא פיצצו את הרכבת בה נסענו, הרכבת אחרינו הופצצה בידי הנאצים.

כאשר היינו צריכים לעבור מהרכבת לאונייה חיכינו בנמל בחוץ. אמא הלכה לקנות כרטיסים ואני ולזר נשארנו עם התיקים. האישה שישבה מולנו נרדמה עם תיק לצידה. הגיע איזשהו גבר ובשקט גנב את תיקה, הוא שם לב שראיתי אותו. לכן אמר לי: "ששש.." והצביע על אקדח שהיה אצלו כדי שאפחד, בגלל זה לא צעקתי ולא הזעקתי עזרה. בתיק היו דברים יקרי ערך. הגענו לעיר סמרקנד שהייתה בירת אוזבקיסטן. קיבלו את אימא לעבודה בבית יתומים בתפקיד סחיבת דליי מים מהבאר כי לא הייתה צנרת. גרנו באוהל מעץ 6 מ"ר שלא שמר עלינו טוב: בחורף היה קר מאוד ובקיץ חם מאוד. האכילו אותנו בבית יתומים אך לא היה מספיק, היינו רעבים כל הזמן והיינו אוספים את הפירורים מהרצפה. בנוסף אני ואחי צדנו ציפורים והוא היה מבשל אותם. אח שלי היה זה שטיפל בי בזמן שאימא עבדה.

עליתי לכיתה א' באוזבקיסטן, אולם באותה שנה (1944) חזרנו לאוקראינה לעיר חרקוב (ישראל, אח של אמי אירח אותנו), העיר אז שוחררה מהנאצים. לא יכלנו לחזור לביתנו בעיר דנייפרופטרובסק מכיוון שהבית נהרס מהפצצות. אצל ישראל דודי גרנו בחדר של מעון לעובדי האוניברסיטה, היינו כארבע נפשות בחדר קטן עם שירותים בחוץ.

אני ואחי לזר בזמן המלחמה

החיים אחרי המלחמה

לאחר שחרור העיר חרקוב מהנאצים נשארו הרבה מוקשים נסתרים (העיר הייתה הרוסה מאוד). הצבא האדום ניסה לעשות הכל כדי למצוא אותם ולנטרל. אבל כמובן נשארו נוספים שלא נמצאו, לכן היו מקרי אסון שאנשים התפוצצו. כשהייתי בכיתה ה', בשנת 1948, אחד מילדי הכיתה שישב מאחוריי הביא מוקש נגד טנקים מוחבא בתיקו, מזל שלא התעסק איתו בזמן השיעורים. בשיעור ספורט אני והכיתה יצאנו לחצר, הילד הזה עם עוד שניים מחבריו הלכו במקום השיעור לבית הקברות שהיה מול בית הספר והתחילו לשחק עם המוקש. כמובן שהוא התפוצץ, שמענו את הרעש החזק ורצנו לראות מה קרה. שני ילדים נפצעו ברמה קשה ואחד הילדים מת במקום. עד היום אני זוכר את האיברים שלו בחוץ. שני הילדים אחרים הופנו לבית החולים וניצלו בנס.

לצערי באוקראינה הייתה הרבה אנטישמיות וכמובן הרגשתי את זה גם בבית הספר מהילדים, לכן רבתי מכות לעיתים קרובות. בנוסף, על אף העוני והחיים הקשים, נהניתי מתחביבים שונים, לדוגמה: שיחקנו בקיץ כדורגל שכונה מול שכונה, כדורסל וכדורעף עם רשת שיצרנו. בחורף עשיתי סקי שטח, גלגיליות קרח ונוסע על מזחלת. בזמן יותר מאוחר למדתי גם לשחק טניס שולחן וכדור נוצה טוב מאוד. לעומת זאת פחדתי משחייה ומים עמוקים כי בגיל קטן כמעט טבעתי.

כאשר סיימתי את בית הספר בשנת 1954, הלכתי לעבוד בבית חרושת ענק בתור חרט, בנוסף הייתי בנבחרת הכדורעף של אותו בית חרושת. במקביל, לאחר כמה שנים התחלתי ללמוד הנדסת מכונות באוניברסיטה. אחרי שלוש שנות לימוד התחלתי לעבוד כמהנדס עיצוב באותו בית החרושת.

כשהייתי צעיר אהבתי מאוד מוזיקה וריקודים. הסגנון האהוב עליי היה מוזיקה קצבית של זמרים מקומיים (ברית המועצות) כגון אדוארד חיל, מוסלים מגומאייב ועוד. לא אהבתי זמרים אמריקאים כמו ביטלס, הרולינג סטונז וכדומה. כמו כן אהבתי לרקוד ריקודי זוגות לדוגמה וואלס, טנגו ופוקסטרוט. בתקופה ההיא בקיץ היינו רוקדים ברחבות פתוחות עם מוזיקה חיה בפארקים, בחורף היינו במועדוני ריקוד של אוניברסטאות ובתי החרושת. הייתי הולך גם לבתי קולנוע והצגות בתיאטרון, אך פחות התחברתי לאופרה ובלט.

אני, לזר ואמא

את אשתי לעתיד סופיה הכרתי במועדון ריקודים של האוניברסיטה, הזמנתי אותה לטנגו ונדלקתי עליה ישר. מאז התחלנו לצאת ולהנות יחדיו. הייתי מזמין אותה לסרטים והצגות, מביא לה פרחים, לימדתי אותה לרכב על אופניים ובסופו של דבר הצעתי לה נישואין כי הבנתי שאני לא יכול לחיות בלעדיה. התחתנו ב1 לנובמבר 1962 ועד היום אנחנו ביחד. בשנת 1964 נולד לנו הילד הבכור לאוניד, ובשנת 1967 הילד השני יורי.

אני ואשתי סופיה בחתונה

עלייה לארץ

בתאריך 29 באוקטובר 1995 אני ואשתי סופיה עלינו לארץ, הסיבה הייתה כי רצינו להגיע למדינת היהודים ונרגיש שייכים. בנוסף, הבן הקטן שלנו יורי ואשתו ילנה היו פה כבר ורצינו להיות קרובים אליהם. לפני שעלינו מכרנו את דירתנו ברוסיה והעברנו את הכסף דרך גוף פרטי שהיה בשותפות עם סוכנות, כמו הרבה עולים אחרים מרוסיה. בסופו של דבר איבדנו את הכסף וכך גם הרבה עולים אחרים כי הגוף היה פירמידה כלכלית. אחרי שנים בלי הכסף, בעזרת עורך דין המדינה שילמה לנפגעים 70% מהכסף הנעלם.

כשעלינו ארצה גרנו בשנה הראשונה יחד עם בני ואשתו בדירה שכורה בתל אביב, לאחר מכן עברנו לחדרה, שם גרנו מעל עשר שנים. באחד מן הימים (1998) היה פיגוע בשוק בחדרה, הייתי בקניון בחנות חשמל ורציתי להיכנס לשוק לאחר מכן, משום מה החלטתי  לא ללכת בדרך הקצרה שהייתי הולך דרכה תמיד, עשיתי סיבוב גדול במקום ולפני שהספקתי להגיע שמעתי פיצוץ חזק ורצתי הביתה. אם הייתי הולך בדרך הרגילה אז כבר לא הייתי פה, השם הציל אותי. לבסוף עברנו להוד השרון שזה הבית הנוכחי שלנו.

אני ונכדי ליאור

הזוית האישית

סבא: נהניתי מאוד לשתף את סיפור חיי ובמיוחד מהזמן איכות עם הנכד האהוב שלי, אני חושב שהתכנית הזו מאוד חשובה כדי לשמר את סיפורנו לדורות הבאים.

ליאור: היה כיף לראיין את סבא והתרשמתי מהסיפור המעניין על התקופות הקשות הללו. התיעוד הזה גרם לי לחשוב מה אני אגיד לילדים שלי כי דברים מפחידים ומעניינים כאלו כבר לא קורים, וטוב שכך.