מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי (שרה) נולדה ב-2 בנובמבר בשנת 1937. היא נולדה בעיר ברומניה שקרובה לגבול ברית המועצות לשעבר. השם של סבתא רבתא שלי הייתה רוזה, וסבא רבא שלי הוא ישראל זליג. סבתא שלי דיברה בביתה יידיש ורומנית (שפת האם היא יידיש).

ב-1 בספטמבר 1939  פרצה מלחמת העולם, כאשר סבתא שלי הייתה בת שנה וחצי. בתחילת המלחמה לא היו הרבה בעיות עד שהגיעה שנת 1941. באותה שנה הממשלה האנטישמית, שעבדה בשיתוף פעולה עם הנאצים, החלה בהשמדת יהודי רומניה. עד סוף המלחמה נספו כמחצית מהיהודים, מעל 380 אלף בני אדם.

סבתא שלי גרה בעיר קמפולונג מולדובנסק עד גיל ארבע (1941) בבית עם משפחה רגילה. היא הייתה ילדה יחידה, ללא אחים. ההורים של סבתא ניהלו חנות מכולת ביחד. בעיר הייתה קהילה יהודית גדולה, והיו שלושה בתי כנסת ובהם התכנסו והתפללו ביום יום, בשבתות ובחגים. יהודי העיר התעסקו לרוב בעסקים פרטים, והיו בעלי מלאכה כמו תיקון שעונים, מרפאת שיניים, נגריה, מתפרה, סנדלריה ועוד.

לסבתא שלי היו מנהגים יהודים כמו: שמירת שבת, הליכה לבית הכנסת, הם הקפידו לאכול כשר, ושמרו את מנהגי החג, כמו סדר פסח וראש השנה. למרות שהיה קושי לקיים את המנהגים, כשחיים לצד אוכלוסייה, שברובה לא הייתה יהודית.

בגיל ארבע סבתא שלי, משפחתה וכל יהודי העיר, גורשו לרוסיה (ברית המועצות) לשעבר. לפני הגירוש אחד השכנים אמר למשפחה: "אתם לא תצאו משם בחיים". הדרך הייתה ארוכה וקשה, היהודים היו צריכים לחצות נחל רחב, שבו רבים טבעו ומתו. אחרי כמה ימים ללא מים ואוכל, ומזג אוויר קר וקשה מאוד, הגיעו היהודים לעיר מוגילב. בעיר מוגילב היו חדרים משותפים, וקטנים, שבהן גרו בצפיפות עם כמה משפחות ביחד. סבתא מספרת שהיה קשה מאוד, היו המון מחלות, ולא היה טיפול רפואי מתאים, והיה מחסור כבד באוכל.

את סבא רבא שלי לקחו לצבא הרוסי ומשם הוא חזר חולה. למזלם סבתא רבתא שלי פגשה קרובי משפחה, והם נשארו ביחד למשך תקופה ארוכה. הם הכינו סבון שהיה פריט חשוב מאוד בזמנו, יקר כמו זהב, כדי לשמור על הניקיון. קרובי המשפחה עזרו לסבתא רבא שלי, לקבל קצת אוכל כדי להתקיים. סבתא רבתא שלי הייתה סורגת סוודרים, והייתה מוכרת אותם בשביל קצת אוכל.

המטוסים של הגרמנים היו עוברים מעל העיר ומפציצים מכל הכיוונים, זה היה מפחיד מאוד. לא היה איפה להסתתר מההפגזות. ההורים של סבא וסבתא רבתא שלי, וקרובי המשפחה שלהם מתו מקור, רעב ומחלות.

סבתא שלי שחקה בחמש אבנים, כי זה היה המשחק שהעביר את כל זמנה במשך היום. לאחר ארבע שנים כשנגמרה המלחמה סבא חזר מהצבא חולה מאוד.

בדרך חזרה לרומניה הם עצרו בעיר בריצ'ל (רוסיה), ושהו שם תקופה קצרה. לאחר מכן הם הגיעו לרומניה ב-1 במאי 1945, וחזרו לעיר בה התגוררו לפני המלחמה. הבתים היו הרוסים, וכל הרהיטים והרכוש נגנבו. בבית הישן של סבתא שלי השתמש הצבא, הכל היה הרוס ואי אפשר היה להמשיך לגור בחלקו הגדול. המשפחה של סבתא נאלצה להתגורר בחלק קטן מהבית, שעוד היה מתאים למגורים.

עם הזמן סבא רבא שלי אפה לחם וחלות ומכר בבית וסבתא עזרה לו. ולאחר כמה שנים לסבתא רבתא שלי היה קיוסק בקולנוע. סבתא שלי  למדה בבית ספר רגיל, שבו היו גם נוצרים וגם יהודים. אז בזמנו לא היה מנהג של חגיגת בת מצווה. כאשר סבתא סיימה ללמוד בבית ספר תיכון, היא מיד החלה לעבוד בהנהלת חשבונות.

סבתא שלי וסבא שלי, הכירו דרך מישהי שבאה לבקר את המשפחה של סבתא, וכך נעשה השידוך ביניהם. לאחר שנתיים הם התחתנו בשנת 1961. החתונה נערכה בבית כנסת ליד הבית. לאחר החתונה, סבא שלי עבד כעיתונאי.

ביוני 1972 סבא וסבתא שלי עלו לארץ, ביחד עם סבתא רבתא והגיעו לכרמיאל. ב-10 במאי 1974 שנתיים לאחר שהגיעו ארצה, אבא שלי נולד.

הזווית האישית

ליאם: היה לי כיף ונהנתי לשאול את סבתא שלי שאלות לגבי עברה, אבל  היה לי קשה לשמוע על האתגרים שסבתא שלי עברה בילדות. אני וסבתא שלי ישבנו, שוחחנו ביחד, שאלתי שאלות, וסבתא שלי ענתה לי עד כמה שזכרה ושמעה מהשואה, כי זאת הייתה תקופה שסבתא שלי הייתה ילדה קטנה מאוד, והיא לא זוכרת הרבה מאותם ימים. החוויה הייתה טובה, כי נהניתי לשבת עם סבתא ולשאול שאלות, שכנראה בחיים לא הייתי שואל, אם לא הייתי עושה את העבודה הזאת.