מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי מרים, נולדתי בווינה בשנת 1947, שנה לפני הקמת המדינה. זה היה אחרי השואה. אמא שלי נסעה ברכבת בדרך לווינה, כשהיא הייתה איתי בהריון ואז אני נולדתי בתוך קרון רכבת.

זיכרונות מוינה

בגיל 4 הלכתי ללמוד להחליק על הקרח. ביחד איתי למד עוד ילד בשם רובי. אנחנו הלכנו ברגל עם אישה שליוותה אותנו למתחם שבו למדנו להחליק על הקרח. כל סוף שבוע (משבת לראשון), הייתי הולכת לסבא וסבתא שלי.  בימי ראשון הינו הולכים לגן חיות או לגן הבוטני או לטיולים אחרים.

כשהייתי בת 6 עברתי לדירה חדשה. שם גרה איתנו בשכנות משפחה יהודית, שהייתה להם ילדה בשם ״אירמה״. בסופי שבוע היינו משחקות פעם אצלי ופעם אצלה, עד היום אני בקשר איתה. באותה שנה התחלתי ללכת לבית הספר. במשך 4 שנים הייתה לי אותה מורה, שאותה אהבתי במיוחד. בתקופה הזו הלכתי פעמיים בשבוע להתעמלות מכשירים: פעם בשבוע הינו רוקדים לפי המוזיקה ופעם אחרת הינו עושים תרגילים.

כל סוף שנה הינו מופעים על במה במקום שנקרא ״אוריינה״. אצלנו מכיתה א' עד כיתה ד' הלכנו לבית ספר יסודי של בנות בלבד, ומכיתה ה' עד י"ב הלכנו לתיכון שבו היו גם בנים וגם בנות. אני הייתי התלמידה היהודית היחידה בכיתה שלי לאורך כל השנים. מכיתה א' הייתה לי חברה בשם ״וורה״ שעד היום אני איתה בקשר. כשהייתי בת 11 נולדה לי אחות, יהודית.

בגיל 12 בבת מצווה שלי נסעתי בפעם הראשונה לישראל. זאת הייתה גם הטיסה הראשונה שלי. בישראל פגשנו את המשפחה הרחוקה שלי שעלתה לארץ ישר אחרי המלחמה. בגיל 17 נסעתי שוב לישראל לחודשיים חופש. ביליתי בקיבוץ ולמדתי קצת עברית. כשסיימתי את בית הספר, למדתי להיות מזכירה.

סבתא בצעירותה

החיים בארץ

בגיל 20 עליתי לישראל, זה היה בשנת 1967. בישראל הכרתי את בעלי בזמן מסיבה. הוא היה עולה חדש מרומניה וקראו לו ויגדור ואני קראתי לו דורי. אחרי שנה התחתנו, גרנו בחיפה. אחרי שנתיים נולד לנו בן, אבי. אני עבדתי בהתחלה בתור מוכרת בחנות של תמרוקים. כשאבי התחיל ללכת לבית הספר, אני התחלתי לעבוד בסולתם בתור מזכירה. עבדתי שם שלוש שנים ואז עברתי לעבוד בסוכנות של מכוניות מרצדס. אחר כך עבדתי במוזיאון המדע בקבלה ובקופה. שם עבדתי 14 שנה.

כשהייתי בת 59 נולד לי נכד ראשון, דניאל. הייתי באה כמעט כל סוף שבוע לבלות איתו. כשהייתי בת 65 נולדה לי נכדה שנייה אריאל. לכבוד הנכדים אני ובעלי עברנו לגור בעיר שלהם (זכרון יעקב), וכל סוף שבוע הם היו באים אלינו והינו אוכלים ארוחת שישי משפחתית ביחד. לצערי, כשהייתי בת 67 בעלי נפטר, עברתי לגור בשכנות קרובה יותר לנכדים שלי.

הזוית האישית

הנכד אריאל: "היה לי כיף לכתוב את הסיפור ולשמוע דברים חדשים שלא ידעתי על סבתא שלי. אני מאחלת לה המשך חיים מוצלחים ומהנים עם המשפחה והחברים."

סבתא מרים: "התוכנית מאוד מעניינת ויש לה ערך מוסרי. במהלך כתיבת הסיפור היה לי מהנה לחזור לילדותי ולהיזכר בחיים שלי. אני מאחלת לנכדתי שתמשיך להיות כמו שהיא סקרנית, מלאת מוטיבציה ומלאת שמחה וצחוק."