מאגר סיפורי מורשת

סבתא תקוה נולדה בישראל, בת בכורה לאורי (אנואר) ז"ל וסעידה (מזל) עומראד ז"ל. בין חמישה אחים: מאיר, אילנה, דוד ומיכל. סבתא למדה בבית הספר היסודי יבנה בנתניה, לאחר מכן המשיכה לתיכון בבית הספר בר-אילן בנתניה. את התואר הראשון בהיסטוריה כללית ופסיכולוגיה למדה סבתא באוניברסיטת בר-אילן ולאחר מכן באוניברסיטת ת"א המשיכה לתואר שני בעבודה סוציאלית. הלימודים היו מאד חשובים לה כי ככה היא חונכה.

סבא אורי וסבתא סעידה האמינו שזה מאד חשוב ללמוד, כדי להצליח בחיים והם הקפידו מאד שילדיהם ילמדו יכינו שיעורים, יכבדו את המורים ויגיעו בזמן לבית הספר. סבא אורי וסבתא סעידה היו גאים מאד שסבתא תקוה הייתה תלמידה טובה. סבתא הייתה ילדה מאד חרוצה וחברותית. בכיתה ג' הקפיצו אותה כיתה כי היא הייתה חכמה, חרוצה ובוגרת. בכיתה ה' היא הייתה חברה בתנועת נוער בני עקיבא בסניף נתניה.

סבתא תקוה שלישית משמאל, בכתה ה'

בכיתה י"א כבר הייתה סבתא תקוה, מדריכה בסניף. סבתא מספרת שהיא מאד אהבה את התנועה ואת הפעילות שם.

סבתא תקוה בצעירותה

סבתא מספרת שכשהם היו ילדים, לא היה להם משחקים, הם היו צריכים להמציא אותם. לא היו חוגים, היו רק שיעורים פרטיים לילדים שהתקשו או כאלה שרצו להיות מצוינים. אבל היו להם הרבה מאד חברים שהם היו איתם בקשר כל הזמן. להכין שיעורים ביחד, ללמוד לעשות חידונים, בעיקר חידונים על ארצות, ערי בירה, נהרות גדולים ועוד. לא הייתה להם טלוויזיה בבית, לא היו פלאפונים והם היו ממציאים כל מיני דרכים לשחק. בעיקר הם אהבו לשחק בקפיצה בגומי, חמש אבנים ולקפוץ בדלגית. הבנות אהבו לתפור בובות מגרביים ומצמר, שיחקו בכלי מטבח, שלא היו יותר בשימוש, ואהבו בכאילו לבשל.

כילדים אהבו סבתא תקוה ואחיה לנקות ולסדר את הבית. הם ממש התחרו מי מנקה הכי טוב. בסוף הניקיונות הבנות היו לובשות שמלות ורוקדות ריקודי בטן. בשבוע שהם היו מצטיינים בלימודים או בעבודות הבית, סבא אורי נהג לקחת אותם למרכז העיר בנתניה ולקנות להם פלאפל, גלידה ופופקורן. זה היה הפרס הגדול.

תקוה עם אחיה

הסיפור של סבא אורי וסבתא סעידה

סבא אורי (אנואר) עומראד ז"ל, עלה ארצה בשנת 1948 מבגדד, עיר הבירה של עיראק. סבא אורי היה נער מאוד פעיל בקבוצת הפעילים של בגדד שעודדו יהודים לעלות לארץ. על רקע זה היה לסבא אורי ויכוח גדול מאד עם אבא שלו (סבא יוסף) שכעס מאד על סבא אורי והפעילות שלו. סבא יוסף היה איש אציל, מלומד ועשיר מאד בבגדד. היו לו שם חיים טובים ונוחים, הוא היה סוחר מוצלח והיו לו הרבה מאד חברים ערבים. הוא לא היה מעוניין לעזוב את עיראק, בעיקר כיוון שהבין שארץ ישראל היא מדינה חדשה, שצריך לבנות הכל מאפס ולא רצה לאבד את מעמדו. סבא אורי, וחבריו "הציונים", ככה הם נקראו בפי הערבים, נרדפו ע"י השלטונות העירקים, שראו בפעילות שלהם בגידה במדינה. העירקים רדפו אותם וחיפשו אחריהם כל הזמן ומי שנתפס הוצא להורג בשערי העיר בגדד. סבא אורי וחבריו פעלו במרץ במחתרת בעיראק, בעיקר בשעות החשיכה בלילות, ובמקומות מסתור, במרתפים ובבתי הכנסת היהודים. המטרה שלהם הייתה לשכנע כמה שיותר יהודים לעלות לארץ ישראל. לשלטונות העירקים מאידך, היה חשוב מאוד שהיהודים לא יעזבו את עיראק כי מרבית היהודים היו משכילים, בעלי מקצועות חשובים, רופאים, עורכי דין, רואי חשבון וסוחרים בעלי רכוש רב.

בשנת 1948 עם הקמת מדינת ישראל הבינו סבא אורי וחבריו כי הגיעה העת בשבילם לברוח מעיראק. כך מצא את עצמו סבא אורי, נער בן 16, בורח מבגדד, מביתו וממשפחתו באישון לילה. סבא אורי וחבריו הלכו בלילות והסתתרו בימים, בפחד גדול ואמונה חזקה להגיע לארץ ישראל. אחרי חמישה שבועות של הליכה ברגל, הגיעו לטהרן בירת אירן (אז פרס). בתקופה הזו הממשל הפרסי אהב מאוד יהודים ותמך בהקמת מדינת ישראל. בטהרן הם הועלו למטוס לישראל וכך עלו ארצה.

סבתא סעידה עומראד (מזל) ז"ל, (לבית משפחת יצחקי), נולדה גם היא בבגדד, בעיראק. סבתא סעידה למדה בבית ספר לבנות אליאנס בבגדד והייתה מוכשרת בלימוד שפות. אביה של סבתא סעידה נפטר בגיל מאד צעיר וכך מצאה עצמה אמה של סבתא סעידה (סבתא נעימה), עולה ארצה עם שני ילדים קטנים ומגדלת אותם לגמרי לבדה. סבתא סעידה ידעה מעט על אביה, וסבתא נעימה לא סיפרה הרבה, סבתה תקוה אומרת שיודעים שאביה של סבתא סעידה היה ממוצא פרסי לבית משפחת יצחקי. סבתא סעידה הייתה חולה במחלה שגרמה לה לאבד את ראייתה, כך שבמהלך השנים ראייתה התדרדרה.

סבתא סעידה עם שלי אימא של אמילי

סבא אורי וסבתא סעידה עם דודה מיכל

סבא אורי וסבתא סעידה היו אנשים פשוטים, טובים, חכמים ומוכשרים מאוד. כשהתחתנו, הציעו לסבא אורי לגור במעברה בפרדסיה אך הוא סירב, בהיותו בן העיר הגדולה (בכל זאת הבן של אבא שלו), כך הגיעו לגור בנתניה.

ההורים של סבא אורי (סבא יוסף וסבתא גורג'יה) והאחים היותר צעירים הגיעו רק בשנת 1951 מעירק לישראל והועברו לגור בעיירת עולים, מאוחר יותר הם השתקעו בקריית שמונה.

סבא יוסף

כשסבא יוסף עלה לארץ שאלו אותו מה שם המשפחה שלו? הוא אמר שהוא יוסף – יוסף בן מורד וכך יצא ששם המשפחה של סבא יוסף נרשם בתעודת הזהות בישראל "מורד" ואילו סבא אורי כשעלה לארץ לבדו, הוסיפו א', למורד, והפכו את שם המשפחה לאמרד. עם השנים שונה שם המשפחה לעומראד.

סבתא ג'ורגיה מחזיקה את אפרת דודה של אמילי

סבתא תקווה והאחים שלה היו נוסעים לקריית שמונה רק בחופש הגדול לחופשה ארוכה אצל סבא יוסף וסבתא גורג'יה והיו פוגשים שם את הבני דודים שלהם ומבלים איתם את החופש הגדול. אהרון, אח של סבא אורי היה מחזיר את סבתא תקווה והאחים שלה, ברכב אופל סטיישן פתוח, הוא היה משכיב את כל הילדים בבגאז' של האוטו ומכסה אותה בשמיכה עד נתניה.

לסבא אורי וסבתא סעידה היו הרבה מאד חברים שהיו איתם בקשר הדוק ורציף. הם הכירו אותם עוד בעירק ולמדו איתם בבית הספר שם. נוצר מצב שחבריהם של סבא אורי וסבתא סעידה, היו למעשה המשפחה השנייה שלהם.

סבא אורי וסבתא סעידה וחבריהם נהגו להיפגש על בסיס שבועי, לעיתים מספר פעמים בשבוע ולנגן בכלי מיתר, כינורות, גיטרה, קנון, ויולה ועוד (העוד הוא כלי נגינה מאוד דומה לגיטרה). בחזרות היו בוחרים בסבתא סעידה ללוות אותם בשירה. לסבתא סעידה היה קול סופרן וסבתא תקוה מאד אהבה לשמוע אותה שרה.

המוזיקה שהם ניגנו הייתה מוסיקה קלאסית ערבית שליוותה את ימי ילדותה של סבתא תקוה והיא אוהבת את המוסיקה הזו ומאד מתרגשת לשמוע אותה גם היום. (סבתא תקוה מספרת על כך בסרטון למטה).

סבתא תקוה גדלה בבית מסורתי, שחגגו בו ימי שישי וחגים כדין, ותמיד אירחו חברים. סבתא סעידה לא הייתה בשלנית מי יודע מה, וסבתא גורג'יה הייתה באה אליהם לחופשות ארוכות יחסית והיא לימדה את סבתא תקוה לבשל, בגיל צעיר מאד, מטעמים מהמטבע העיראקי והטורקי.

עבודה

לפני מס חודשים פרשה סבתא תקוה לגמלאות אחרי 45 שנים בעבודה סוציאלית. סבתא מספרת שהיא הרגישה שליחות גדולה מאוד לעזור לאנשים במציאות חייהם ולפתח שירותים וארגונים לעזרה הדדית בקהילה, ליצירת מציאות טובה יותר למשפחות, ילדים ומבוגרים.

לעבודה סוציאלית סבתא הגיעה ממש במקרה. היא התחילה ללמוד באוניברסיטה פילוסופיה והיסטוריה כללית ובכלל חשבה להיות מורה להיסטוריה. במקרה היא הגיעה לעבוד במחלקת הרווחה בישוב קטן ובעייתי מאוד (היה לה קשה מאוד לראות מצבי מצוקה משפחתיים קשים) והיא עסקה בעיקר בשיקום שכונות מצוקה.

במקביל עבדה סבתא עם הסוכנות היהודית כמתורגמנית סימולטנית – עברית ואנגלית. בשנים האלה הקהילה היהודית מארצות הברית ביחד עם הסוכנות היהודית החליטו לשקם שכונות מצוקה בישראל והיו זקוקים למתרגמים במפגשים בין היהודים האמריקאים והנהלת הישוב.

לאחר כעשר שנים במחלקת רווחה בקדימה, עברה סבתא לעבוד במחלקת הרווחה באבן יהודה, שם עבדה במשך כ-35 שנים עד שפרשה לגמלאות.

נישואים וילדים

סבא שאול וסבתא תקוה הכירו באמצעות זוג חברים משותף. מלי, שהייתה חברה של סבתא אמרה לה שהיא ממש חייבת להכיר את חבר של בעלה, שהוא, חייל בקבע, תימני, חתיך, בעל עיניים כחולות. סבתא הסכימה להכיר אותו וכך בערב יום שישי אחד, דפק בדלת ביתה בחור צעיר במדים, מאובק מהדרך, נכנס ו…  הלך לישון.

סבא אורי, כמעט התעלף מהחוצפה ורצה להוציא אותו ולזרוק אותו מכל המדרגות. אבל סבתא תקוה לא הסכימה והחליטה לתת לו הזדמנות.

סבתא מספרת שהם התאהבו מייד ולאחר תקופת חברות קצרה החליטו להינשא. הם נישאו בבריכת אבן יהודה, כאשר היו בחתונה כ-1000 איש, את מרביתם סבתא לא הכירה.

לסבא שאול יש 13 אחים, הרבה מאד אחיינים ובני משפחה וחלק ניכר מהם אף התגורר ומתגורר עד היום בישוב.

חתונתה של סבתא תקוה עם סבא שאול

סבא שאול כשהיה חייל

בשנת 1982, נולדה שלי אימא שלי, שהיא הבת הבכורה של סבא שאול וסבתא תקוה. סבתא תקוה אומרת שאימא הייתה תינוקת שכולה טבולה זהב, העיניים, השיער וצבע העור, הכל היה נראה כמו זהב טהור. לאחר שאימא נולדה, החליט סבא שאול שהוא עוזב את הצבא כדי להיות בבית קרוב אל סבתא תקוה ואל אימא שלי, אך רצה הגורל ולאחר תקופה קצרה פרצה מלחמת שלום הגליל. סבא שאול, מייד גוייס לצבא וסבתא נותרה עם תינוקת קטנה בבית לבד. התקופה הייתה מאתגרת, לא היו טלפונים להתעדכן, הידיעות מהחזית שהגיעו מידי יום בישרו ידיעות נוראיות והיומיום שלהם היה מלווה בדאגה גדולה.

סבתא תקוה מחזיקה את אימא של אמילי, (אימא שלי)

לאחר המלחמה חזר סבא שאול הביתה, ואז התחילו סבא וסבתא לבנות את ביתם הקטן. נולדו להם עוד שלושה ילדים: אלעד (1983), אפרת (1987) ותמר נעמה (1991) הקרויה על שם סבתא שלי נעימה.

כל אחד מהדודים שלי עושה חייל בתחומו, ומהם יש לסבא שאול וסבתא תקוה 12 נכדים, בלי העין הרע: ליהי, אני – אמילי, אריאל, אופיר, אלה, אורי, שירה, עמית, הדס, שקד, אגם וריף.

סבא וסבתא אהבו לטייל בארץ וכל שבת היו נוסעים לטייל. הבעל של אחות של סבא היה שוטר, והוא היה מקבל ניידת גדולה והיה מכניס את כל הילדים מאחורה – ככה היו נוסעים לטייל. סבא וסבתא מאד אוהבים גם את הים, והיום הם לוקחים אותנו הנכדים לטייל ולים בג'יפ של סבא.

סבתא בשלנית טובה מאד, אוהבת לבשל ולאפות מאכלים מכל העדות. סבתא מלמדת אותי לבשל ולאפות כל מיני דברים טעימים ולימדה אותי להכין ג'חנון וקובה. הכי כיף לי לישון ערב של כל המשפחה ביחד, ובשבת בבוקר סבתא לוקחת אותנו להליכה בים, יחד עם הבני דודים שלנו. סבתא גם אלופה בלתפור ולסרוג, ותפרה לדודים שלי את כל התחפושות. בשנה שעברה סבתא תפרה לי תחפושת של דובי פנדה והיא עדיין סורגת סוודרים לנכדים הקטנים.

תמונה משפחתית

סבתא תקוה מספרת לאמילי

 המשך הסיפור

החלק הנוסף בראיון של סבתא תקוה

אילן יוחסין – עץ משפחתי

הזוית האישית

סבתא תקוה: חשוב לי לספר לנכדתי, אמילי, איך גדלתי ואיך התנהלו החיים פעם? על אלו ערכים חונכנו ומה חשוב באמת בחיים? הרגשתי שזה מאוד מקרב בינינו ומאחד את היחסים שלנו, ויותר מכך זה מאפשר את תחושה הביחד, תחושה של קירבה. מאד נהניתי.

אמילי: מאוד כייף לי לשמוע את הסיפור של סבתא תקוה, איך חיו פעם, איך הוריה עלו לארץ? כייף לי להשתתף יחד עם סבתא בתכנית  הקשר הרב דורי, מקווה שנמשיך להיות קרובות.