מאגר סיפורי מורשת

לסבתא שלי קוראים רגינה וקראו לה כך על שתי הסבתות שלה. להורים של סבתא שלי קוראים: קלרה בריינטמן ודוד קרסטנצקי. לאח של סבתא שלי קוראים: מנואל קרסטנצקי. לא היה להם לבוש מסוים. כולם גרו ביחד לא היה להם שכונה יהודית אבל רובם היו יהודים.

 

לסבתא שלי היו מלא חברות ועד עכשיו הן שומרות על קשר. הם אהבו לשחק במשחקי כדור, בבובות, קלפים ועוד… לא היה להם אז טלפונים טלוויזיות ומחשבים אז סבתא שלי ואח שלה בזמנם הפנוי כשהיה שלג או גשם ולא יכלו לצאת החוצה היו בבית ושיחקו בבובות לפעמים, בנו בית מלגו ושיחקו בדומינו…. הם אהבו גם לקרוא ספרים הם אוהבים עד עכשיו נורא לקרוא ספרים, הם אהבו לשחק גם בקלפים. לבתי ספר שלהם לא היו שמות היה מספר לכל בית ספר. סבתא שלי למדה בבית ספר מספר 6 ואחר כך עברה לבית ספר מספר 1 ויותר מאוחר נהייתה גם מורה בבית ספר מספר 1. הם למדו בבתי הספר מתמטיקה, רוסית, אוקראינית, מדעים, אומנות, מוסיקה, גיאוגרפיה, היסטוריה וספורט. סבתא שלי למדה גם צרפתית ובתיכון למדה גם פיזיקה, כימיה, ביולוגיה…

 

בדרך כלל לא הייתה משמעת חזקה אבל כשהיה צריך היה משמעת חזקה. התלבושת האחידה שלהם הייתה: לבנות היה שמלה בצבע חום וצווארון לבן והיה להם גם מין סינר כזה מיוחד ביום יום היו באות עם סינר בצבע שחור ובחגים לבן. לבנים: היה מכנס כחול חולצה לא משנה איזה צבע ובחגים לבן. בבית הספר לא היה להם טיולים אבל בחופש הגדול היו הולכים לקייטנות ושם היו להם טיולים. סבתא שלי לא אהבה ללמוד את המקצועות: מתמטיקה וכימיה. את כל שאר המקצועות סבתא שלי אהבה ללמוד. סבתא שלי לא אהבה דייסה אבל אהבה בלינצ'ס גבינה. היו להם כל מיני ממתקים שונים.

 

הייתה להם תנועת נוער בשם: pioneer ותרגום של זה הראשונים. היה אצלם נהוג לשמוע: מוסיקה רוסית, מוסיקה קלאסית, רוקנרול, אופרטות של קלמן ואופרות. הריקודים שהיו נהוגים להם אז היו: וואלס, רוקנרול טוויסט. היו מועדוני ריקוד לצעירים שהם היו נפגשים עם הכיתה והיו מנגנים או שהיו שמים תקליטים ורוקדים בסופי שבוע, זה היה כמו נשף. אמצעי התקשורת שלהם היו: טלפון אחד לכמה משפחות, שלחו מברקים וגם מכתבים. אמצעי הבידור שלהם היו כמו אצלנו.

 

סבתא שלי וסבא שלי למדו באותו בית ספר. אחר כך סבתא שלי עברה ללמוד בקייב באוקראינה באוניברסיטה. סבא שלי עבר ללמוד בטומסק בסיביר גם באוניברסיטה. הם נפגשו בחוף בקיץ הם דיברו ואז סבא שלי הזמין את סבתא שלי לקולנוע. והם התחילו להיפגש כל יום ואחרי חודש וחצי סבא שלי הציע לסבתא שלי נישואין. אחרי חודש הם התחתנו.

 

היחסים לילדים בעבר היו טובים. הילדים היו מספרים להורים כל מה שהיה קורה להם ואם זה היה ממש חמור ההורים היו מתערבים בזה כדי לעזור לילדים שלהם. סבתא שלי הייתה מורה אז היא הייתה חודשיים החופש (חופש הגדול) וחודש אמא שלי ודודה שלי הבנות של סבתא שלי היו בקייטנה וחודש אחרי זה הם היו בים שכרו בית והיו שם בחופשה חודש. יש לסבתא שלי שתי בנות ואין לה נינים.

 

סבא שלי וסבתא שלי עלו לארץ בשנת 1990. הם עלו כי הרגישו שזאת הארץ שלהם. לקחו אותם מהמקום שהיו גרים בו עד לשדה תעופה. הם למדו עברית באולפן. בזמן ההכרזה סבתא שלי לא עלתה עדיין לארץ.

 

אופרטה: "האופרטה (מאיטלקית: Operetta) היא סוג של אמנות במה הדומה לאופרה, אך היא עוסקת בנושאים פחות רציניים ועמוקים. כרזה לאופרטה "המיקאדו" לרוב מילות השירה מועברות באמצעות דיבור ולא באמצעות שירה. במקום לעבור מסוג מוזיקלי אחד לאחר (אריה, רצ'יטטיב, פזמון), הזמרים מחברים אותם באמצעות קטעים של דיאלוג אשר לא שרים אותם והם אינם מלווים במוזיקה. האופרטה נחשבת לפחות "רצינית" מאופרה, מכיוון שיש לה יותר קשר לעלילות, שהן בדרך כלל קומיות, מאשר למוזיקה. האופרטה היא למעשה הז'אנר שממנו יצא המחזמר. בעוד שהאופרטה היא סוג של אופרה קלה המלווה במשחק, המחזמר הוא מחזה המלווה במוזיקה ובשירה. ז'אק אופנבאך נחשב למלחין האופרטות הראשון, לדוגמה האופרטה "הלנה היפה" (1864)". ויקיפדיה

תשע"ו