מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בישראל ב- 7.11.49 בשכונת "ברנדס" שבחדרה שנה לאחר קום המדינה. משפחתי עלתה מתוניס מהאי ג'רבה בשנת 1949. המדינה עוד הייתה "בחיתוליה" ולכן, הוקמו מעברות במקומות שונים בארץ, שאליהם הועברו העולים, לתקופות מעבר. במעברות חיו בתחילה באוהלים ולאחר כשנתיים הועברו לצריפים. הארץ הייתה בתחילת דרכה, דוד בן גוריון שהיה ראש הממשלה הראשון, דאג לצרכיהם של העולים יחד עם דאגה לבטחון המדינה.

המדינות הערביות מסביב סירבו לקבל את מדינת ישראל כמדינה עצמאית והקשו מאוד על האנשים החיים בארץ. התקופה הייתה כחמש שנים לאחר השואה, היו עולים רבים מאירופה שניסו להתערות בחברה המקומית – כולם במדינה היו עולים. כל אחד הביא איתו תרבות משלו. קשה היה לאחד את התרבויות והמנהגים, אך ביישובים הקטנים למדנו להכיר האחד את השני וללמוד האחד מהשני.

משפחתי חיה במעברה בתחילה באוהל ולכן כשנולדו הילדים השאירו אותם בבית התינוקות עד גיל שנה. לאחר שנה וחצי נולד אחי אברהם שגם הוא היה בבית התינוקות. לאחר מכן המשפחה קיבלה צריף וזה כבר נחשב לבית של ממש ואז הצטרפנו (הילדים) להורים.

לאחר כשנתיים עברנו לשכונת בית אליעזר לבית חדש. אני זוכרת את הבית כבית קטן שבו חדר אחד ששימש לחדר שינה בלילה ולסלון ביום. הבית היה באחד משני הרחובות הבודדים שהיו אז בשכונה. ביתנו היה טבול בירק של גידולי שדה: תפוחי אדמה, בוטנים, אבטיחים, לימונים וסברס. בחצר הבית היו גם ברווזים הודים, עופות ועצי פרי רבים. לאחר שנתיים נולד אחי הקטן יוסי. הבית היה בית חם מאוד של אמא ושלושה "גוזלים".

אבי טבע בים בחוף אולגה שליד חדרה כשהייתי בת חמש וחצי. בעקבות האסון, אמי החליטה לשנות את מנהגיה מאישה שרק טיפלה בילדים הפכה לאישה עובדת, קנתה לולים, גידלה עופות ומכרה ביצים. לימים התגלתה כאשת מסחר חריפה ונבונה. בשכונה היו מעט שכנים שכל אחד מהם היה עסוק בצרכיו.

למדתי בבית הספר "קפלן" שבבית אליעזר בחדרון קטן, למחנכת קראו תרצה. מספר התלמידים היה קטן, הקשר בין הילדים בבית הספר היה חזק וחיבר גם בין המשפחות. במשפחתי היו שלושה ילדים שהתקשורת ביניהם הייתה נפלאה והאחים דאגו אחד לשני, עזרו לאמא בגידול העופות ובמכירת הביצים.

היה לי כלב שליווה אותי במשך שנים רבות שנקרא רקסי. תמיד, כאשר הגיעו התנים בלילה כדי לטרוף את העופות, רקסי נבח כדי להעיר את המשפחה ולצאת לחצר לשמור על העופות מפני התנים.

בבית דיברו אך ורק בעברית! פלילה (לילי) – אמי וחיים – אבי, שעל שמו נקרא בני הבכור "חי", נולדו באי ג'רבה שבתוניס למשפחת כהנים בשנת 1922.

סבתא לילי אהבה מאוד לספר על חייה בתוניס שהיו שונים לגמרי מהחיים בארץ. החיים היו חיי "קומונה" כל האחים גרו בתוך מתחם אחד יחד עם ההורים, לכל אח היה חדר אחד ובמרכז מתחם משותף. הייתה חצר גדולה ששימשה את כולם. בחצר היה מטבח, חדר אוכל וסלון, שם היו נפגשים כל בני המשפחה מידי ערב, מדברים ומעבירים חוויות.

סבתא לילי התייתמה מאימה בגיל צעיר מאוד שהייתה בת ארבע. אימה נפטרה בלידת רביעיית בנות, שהייתה מאוד נדירה בימים אלו. אביה נאלץ להעבירה לבית משפחה אחרת "משפחה עמידה" כדי שתלמד ותגדל ותתפתח לחיים טובים ונאורים יותר.

סבתא לילי אהבה לספר על חיי החברה שהיו לה בתוניס. החברים היו יהודים וערבים כאחד, ואהבו לשחק בחצרות בדיוק כמונו עכשיו. יהודים וערבים שיחקו יחד, שמרו אחד על השני, דאגו אחד לשני וחיו בסביבה אוהבת ונעימה.

סבא חיים בא מבית של לומדי תורה שבו הגברים היו חייטים. הם תפרו חליפות יוקרתיות והשתכרו בכבוד.

אני עדיין זוכרת את הסיפורים של אמי על חייה שהיו מעניינים אך לא פשוטים. זוכרת את שירי התינוקות בצרפתית ששרה לי בילדותי.

בשכונה, נהגנו לשחק עם חברים ב- תופסת, קלאס, מחניים, מחבואים, שבע אבנים וכל אותם משחקי חברה מחוץ לבתים, הכל התנהל בחצרות ובשטחים ליד הבתים. יצאנו לטיולים שנתיים מטעם בית הספר במשאיות גדולות לחלקי הארץ השונים, הכרנו את הארץ דרך טיולים אלה.

בשכונה שבה גדלתי היו שתי תנועות נוער בתחילה "השומר הצעיר" ולאחר מכן "הנוער העובד". בכל שבת התקיימה פעולה שבמסגרתה יצאנו להכיר את הסביבה העוטפת את השכונה. לדוגמה הבריכות בגן שמואל והפרדסים שהיו מסביב לשכונה. בשנת 1956, אני זוכרת את כיסוי החלונות בשמיכות כשפרצה מלחמת סיני.

כאשר הגענו לכיתות ז'-ח' נשלחנו לעבוד בפרדסים כדי לממן לעצמנו את הטיולים השנתיים.

בשנת 1967, למדתי בירושלים בסמינר בית הכרם ולקראת סוף השנה ב-5 ביולי פרצה מלחמת ששת הימים, הייתי בת 17 ואני זוכרת הכל: ביום שני בבוקר הודיעו לנו שפרצה מלחמה ושצריך להיכנס מיד למקלטים. גרתי אצל אישה בשם "גברת וולף" בי"ם לא היו מקלטים אך הבית היה עשוי מאבן ירושלמית וכך התגוננו. מאוחר יותר רצנו למקלט שבסמינר עצמו, ישבנו על מחצלות והקשבנו לחדשות כל הזמן. שמענו את נפילות הטילים והרעשים היו חזקים כל כך.

ביום שלישי בשעה חמש לפנות בוקר, הגיעה קבוצת צנחנים שהיו בדרכם לשחרור העיר העתיקה. קבוצת הצנחנים התכבדה בסמינר והחיילים סיפרו שהם הולכים למלחמה לא קלה, לקרב "פנים אל פנים". בשעות הצהריים של אותו היום בעודנו במקלטים, שמענו צפירות של שמחה, הרשו לנו לצאת החוצה ונתנו לנו שקיות של סוכריות כדי לזרוק על החיילים ששבו מהקרב כשהם נוסעים במכוניות חדשות של מכבי אש שהביאו מירושלים המזרחית – זה הוכיח את השחרור של ירושלים.

לאחר המלחמה הקצרה החיים בירושלים היו נפלאים, טיילנו ברחובותיה של ירושלים המזרחית ללא פחד בשווקים וברחובות והרגשנו בטוחים וחזקים.

בשנת 1973 פרצה מלחמה נוספת, "מלחמת יום הכיפורים". באותה תקופה גרתי בחדרה בשכונת בית אליעזר. ביום כיפור באמצע הצום בשעה שתיים בצהריים היו שמועות שמלחמה פרצה בדרום. הפסקנו את הצום וישבנו מול מקלט הרדיו לאורך כל היום כדי להתעדכן במה שקורה. לצערי המלחמה הייתה ארוכה וקשה. במשך כל ימי המלחמה ישבנו מול הטלוויזיה וראינו את החיילים השבויים שלנו בארצות ערב, מצרים וסוריה. הכאב היה עצום, כל יום הודיעו על עוד הרוגים ושבויים שלנו והכאב לא פסק. אחי נפצע במלחמה בדרום בתעלת סואץ.

בין שתי המלחמות הללו הייתה מלחמת "ההתשה", כשמה כן היא. המדינות הערביות מסביב ניסו להתיש אותנו בקרבות לאורך כל השנים.

כאשר סיימתי את לימודיי בירושלים, המשכתי לשנת לימודים נוספת בחיפה. לאחר מכן, יצאתי לשירות לאומי במקום צבא לאצבע הגליל. גרתי בקריית שמונה במשך כשנתיים ולימדתי בישוב "כפר יובל". לאחר מכן, עברתי לגור במטולה ושם לימדתי שנתיים בבית הספר "הנדיב".

בצפון גרנו בדירות של מורים שמשרד החינוך שכר לנו. היו הרבה חוויות שונות ומעניינות, בבקרים שלימדנו לא פעם ירו על הישוב מרגמות ולכן נאלצנו לרדת למקלטים רעועים מתחת לאדמה.

במטולה חיינו לצידם של אנשים אמידים שורשיים שהגיעו למטולה מתוך רצון להקים בית במקום המדהים הזה. אחת לשבועיים נשארנו לשבתות במטולה בבתי הארחה של המשפחות שחלקן היו הורים לתלמידינו. בערבי שישי שרנו שירי שבת במלון ואף אכלנו ארוחות שישי. את השבתות היפות ניצלנו לטיולים לאורך נחל "עיון" עד ל"תנור".

חוויה שזכורה לי במיוחד ממטולה היא חטיפתו של אחד התושבים ששמו היה "רוזנווסר" על ידי מחבלים שהגיעו מלבנון לתחנת האוטובוס שהסיעה לקריית שמונה. שעה לפני חטיפתו הייתי איתו באותה התחנה. תמונה שלא קל לשכוח.

את בעלי אלי הכרתי אצל קרוב משפחה ממושב בניה שהיה חבר של אלי – יעקב קבלה. התארחתי אצלם ואלי בא להזמין את יעקב לעבודה במשק שלו, ומאז הכל היסטוריה. אלי ואני התחתנו לאחר שנה באולמי "שושנים" בתל אביב. ב-15.3.1977, באמצע הדרך בין חדרה לכפר אביב.

אני זוכרת מהחתונה כמעט הכל, בזמנו קישטו את המכוניות בבלונים ובאותו היום היו רוחות וגשמים חזקים כל-כך שכל הבלונים התפוצצו וסבא ואני הגענו עם חבל ארוך מלא בבלונים מפוצצים. האולם היה מלא, הרבה מעבר למצופה. השירים והריקודים היו ריקודים "של פעם" סלונים וכדומה, המתנות של אז היו, סיפולוקס, פמוטים, קערות ועוד.

במשך רוב שנותיי עסקתי בתחום ההוראה, התחלתי את עבודתי בכפר יובל, מטולה, בית אליעזר, חדרה, מושב מאור, ומשם הגעתי לבית ספר "גדרות". ב"גדרות" לימדתי משנת 1977-2004.

בשנים אלו נולדו ששת ילדי חי, זיו, הילה, שירלי, ענבר וזוהר, ילדי למדו בבית ספר "גדרות".

בשנת 1981 אלי נסע לונצואלה לפרויקט בנושא "הגברת תנובת החלב" ולאחר כחודש הצטרפתי אליו עם שלושת ילדינו הבוגרים שהיו אז קטנים מאוד, חי, זיו והילה.

החיים בונצואלה היו מלאי חוויות. גרנו בעיר "מרידה" ששכנה על רכס הרי האנדים, זו הייתה חוויה מדהימה. מול ביתנו התנוסס הר מושלג כל ימות השנה.

אלי היה אגרונום בענף הבקר והמספוא (אוכל של פרות), הוא הצליח להעלות את תנובת החלב ברמות מפתיעות, הציעו לו להמשיך ולהישאר שם, אך הרפת בארץ "קראה לו". מאז ומתמיד אלי היה רפתן עם תנובת חלב הגבוהה בארץ, ובכפר אביב. הרפת קיימת עד היום אך אלי מגדל רק עגלים.

כיום אני בפנסיה כבר כארבע עשרה שנה, עסוקה מאוד ומשתדלת ליהנות עם אלי בטיולים ובהרצאות ובעיקר לבלות עם שניים עשר נכדיי האהובים שמטריפים את דעתי.

הזוית האישית

חוויה מהנה ביותר של פעם בחיים.