מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי דליה כהן. את השם שלי קיבלתי על שם סבתא של אימא שלי. שם המשפחה הקודם והמקורי שלי לפני שהתחתנתי היה נגר. נולדתי בארץ בתל אביב ותאריך הלידה שלי הוא 24.9.1946. המשפחה חוגגת לי בכל מיני דרכים. בדרך כלל בילוי משפחתי של הילדים והנכדים במסעדה.

בילדותי לא היו לי יותר מדי תחביבים, אבל אהבתי קריאת ספרים מרתונית (ספרי היסטוריה, רומנים) ופתירת תשבצים. אירוע חשוב לי מהילדות הוא עליית סבתי וכל משפחת אבי מתימן בשנת 1951 במבצע מרבד הקסמים.

שירי ילדות שלי היו שירי ארץ ישראל בעיקר של שושנה דמארי, יפה ירקוני. אם היו מבקשים ממני לשיר את השירים האלו הייתי זוכרת את המילים. הייתי בגן בשכונת התקווה, בבית ספר יסודי הנקרא בית יעקב בשכונת התקווה ועברתי לסמינר למורות בבית יעקב בתל אביב.

מאחר ואמי צברית ואבא עלה מתימן, האווירה בבית הייתה יותר ישראלית בלי גינונים של מנהגים מובהקים. אני האחות הבכורה במשפחה עם עוד עשרה אחים ואחיות, לא קיבלתי יחס שונה משאר האחים. בבית היה בהתחלה חדר אחד. כשנולדו עוד ילדים אבי בנה עוד חדר ולאחר מספר שנים הוא בנה עוד שני חדרים נוספים. מאחר והיינו משפחה מרובת ילדים וקניית צעצועים הייתה בגדר מותרות, המצאנו משחקים בעצמנו כשתופסת ומחבואים היו גולת הכותרת.

האירוע הכי משמח שלי מהבגרות היה המסיבה הראשונה במועדון עם כל החברים מהשכונה. האירוע הכי עצוב שלי מהבגרות היה כשגיליתי שאחותי חולה במחלת הפוליו. החג האהוב עליי הוא ראש השנה, מפני שזה חג שנחגג במשך יומיים. זכרונות הילדות שלי כוללים את בתי הכנסת הרבים שהיו בקרבת מגוריי, התקיעות בשופרות שבקעו משם, הטליתות הלבנות, כל אלו נתנו השראה של קדושה שנחרטה עמוק בזכרוני.

לא אפשרו לי להתגייס לצבא כי שקלתי 42 ק"ג ולפי חוקי הצבא המשקל לא כשיר לגיוס. העבודה הראשונה שלי הייתה בבנק. בחרתי בעבודה זאת מפני שלמדתי על מכונת נשיונל, שהיא הייתה המכונה שעשתה את מה שעושה היום עבודת המחשב. עסקתי במקצוע זה במשך ארבע שנים ומאוד נהניתי. המקצוע לא מלווה אותי לאחר הפרישה.

לפני שהתחתנתי הייתי במשך שנה בניו יורק, ארצות הברית. לאחר מכן חזרתי לארץ וביקרתי ביוון, צרפת, לונדון, ספרד, מצרים, טורקיה, בלגיה, קנדה וארצות הברית. אירוע חשוב שהיה לי – הטיסה הראשונה שלי, כשהייתי בת 22. נפרדתי מבן זוגי (בהמשך בעלי). החלטתי להתרחק ממה שאני מכירה והזדמנה לי אפשרות לממש חלום ישן, לטוס לאמריקה ולעבוד כ"אופר", מטפלת לילדה קטנה. טסתי לבדי במטוס בפעם הראשונה בחיי והחוויה לא הייתה קלה,  בעיקר לצוות האוויר. פחדתי מאוד מהטיסה וכשבשלב מסוים היו כיסיי אוויר, התחלתי לצרוח וצרחתי: "שמע ישראל" בתקווה שאלוהים יעזור לבחורה הצעירה והלא מנוסה. הדיילות ניסו במהלך הטיסה להרגיע אותי אבל מכיוון שלא הבנתי מילה באנגלית, הניסיונות שלהן לא צלחו.

למזלי אחרי המראה יש בדרך כלל נחיתה ובסוף הגעתי ליעד. גיליתי את אמריקה תרתי משמע. הסתבר לי שהילדה שעליה התבקשתי לשמור היא סיגל, נינתו של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. חשתי כבוד גדול. בזמן שעבדתי כ"אופר" מצאתי זמן גם לחיי חברה. הכרתי שם קבוצה של חברים מעניינים ישראלים ואמריקאים. אפילו יצאתי תקופה מסוימת עם בחור אמריקאי ג'ינג'י בשם נורמן. (הסוף ידוע  – לא אתו התחתנתי..). כעבור שנה חזרתי לארץ אבל אמריקה נשארה בלבי עד היום. כבל שנה אני טסה לפחות פעמיים לשם.

כשחזרתי מהארץ, ג'ורי, חבר הילדות שלי חזר בדיוק מגרמניה והתחיל לחזר אחריי… הכרתי את בעלי כשהיינו שכנים בילדות ובילינו עם אותם החברים. התחתנו בשנת 1971. החתונה הייתה ברבנות ולאחר מכן יצאנו למועדון לילה עם החברים והמשפחה.

אירועים חשובים נוספים שהיו לי הם חתונה, לידות, חתונות של הילדים, לידות הנכדים. הייתי בת 25 כשנולדו לנו הילדים. יש לי שלושה ילדים ושבעה נכדים.

הזוית האישית

גל: היה לי מעניין ללמוד על סבתא שלי יותר ולדעת על הילדות שלה ועל הרפתקאותיה כבחורה צעירה.