מאגר סיפורי מורשת

לסבתא שלי קוראים רוזה מלכה, יש המכנים אותה ורד ובשמה המוכר ביותר, סבתא שושי. סבתי נולדה ב-21.10.53.

לסבתא יש חמישה ילדים: יהב, דקלה, הדר, אליאסף וחן אמא שלי.

סבתא בת למשפחה ברוכת ילדים, הם היו במשפחה שלוש עשרה אחים ואחיות. בנוסף, משפחתה הייתה משפחה מסורתית, הסבים והדודים היו רבנים. הסבא של סבתא שלי היה רב גדול במעלות, שמו היה שמעון גבאי זכרונו לברכה. סבתא נצר למשפחת רבנים. גם כיום סבתא שומרת על מנהגי היהדות.

סבתא מאוד נהנתה מילדותה, עד היום, כשהא מדברת על זה, יש חיוך רחב על פניה, וכך היא מספרת:

"נולדתי במרוקו וחייתי שם עד גיל שנתיים וחצי. בשנת 1956 עלינו ארצה לעיר שלומי. אני לא זוכרת דבר מהעלייה אבל אני יודעת מרוקאית בגלל שזוהי השפה שדיברנו בבית. את הילדות ביליתי בשלומי עם הרבה אהבה, כאשר כל האחים שלי מסביבי, ואני הכי גדולה (סבא מצטרף ומוסיף: "הם רקדו הורה"). גרתי בשלומי עד גיל שלוש עשרה, עברנו לנהריה ובהמשך למדתי בבית ספר אזורי בנהריה.

התגייסתי לצבא לחיל האוויר והייתי תצפיתנית, קראו לזה מק"מיסתית אז. לאחר השחרור מהצבא התחלתי לעבוד ב"עתידות" עם חניכים בעלי צרכים מיוחדים, במשך כמה חודשים, ובו זמנית עשיתי מבחנים לאוניברסיטת חיפה, ללימודי חינוך מיוחד. במשך שנים רבות עבדתי עם ילדים עם צרכים מיוחדים, עד גיל הפנסיה שהייתי בת שישים וחמש  כמעט".

כששאלתי את סבתא איך היא הכירה את סבא, כולם צעקו "זה היה בטעות". הייתי בטוחה שהם צוחקים, אבל לאחר ששמעתי את הסיפור המלא הבנתי שזה באמת היה מקרי ביותר. סיפור שלרוב לא קורה, ואז סבתא אמרה: "ההיכרות הייתה אקראית, היא הייתה במקרה. הייתי בנהריה ולא היה לי כוח ללכת לכביש, אז עצרתי את סבא שלך וביקשתי ממנו שייקח אותי לתחנה, הוא לקח אותי ולבסוף וליווה אותי הביתה. החלפנו מספרים וסבא קבע איתי בתחנה המרכזית אבל לא הגעתי". אחרי ש"הברזתי" לו הוא פגש אותי עוד פעם ואמר: "כפיצוי בואי לחתונה של חבר שלי הערב", אז הסכמתי, ושם התפתחה כימיה, אנחנו ביחד כבר ארבעים ושלוש שנים, וסבא מוסיף בצחוק: "עד היום היא לא עוזבת אותי".

כששאלתי את סבתא על אירועים חשובים בחייה, היא לא ידעה במה לבחור – יש המון – חתונות של ילדיה, בנות מצווה וברי מצווה, טיולים לחו"ל ועוד. לבסוף בחרנו את בר המצווה של בנה, שהוא דוד שלי ושמו יהב. בחרנו כמה תמונות וסבתא שיתפה: "זה בני הבכור, היתה לו חגיגת בר מצווה, וכולי הייתי נרגשת, זאת הייתה הבר-מצווה הראשונה שערכתי לאחד מילדיי. עשינו גם שבת חתן, וכל האורחים והמוזמנים הלכנו לבית הכנסת ושם הוא עלה לתורה. התרגשתי מאוד, זה היה אירוע מאוד מרגש, שמשאיר את חותמו למשך כל החיים. אחרי זה הייתה ארוחה יוקרתית עם כל המשפחה ומאוד מאוד נהנו".

כשאני וסבתא חשבנו על פריט שעבר במשפחה, לא מצאנו שום פריט או מכתב כלשהו, אבל אז נזכרנו בבראד – קומקום תה שיש לכל משפחה מרוקאית. הבראד זה קומקום תה מסורתי ממתכת מצופה כסף עם עיטורים. הבראד שומר על חום התה. סבתא סיפרה לי שבמרוקו הם היו עושים תה בבראד שהכיל ליטר וחצי תה, ואיתו הם היו מארחים את כל האורחים שבאו הביתה. אמא שלי הייתה מכינה בזה תה לכל המשפחה. כשגדלתי, היא נתנה לי את הבראד, ועכשיו אני מכינה בזה תה בכל מפגש עם המשפחה, ובעזרת השם, זה יעבור הלאה.

הזווית האישית

הילה: מאוד נהנתי לעשות את העבודה הזאת עם המשפחה, בדרך צחקנו ונזכרנו ברגעים ישנים. אני מאחלת לסבתא ולסבא שלי בריאות איתנה והמשך חיים ארוכים.