מאגר סיפורי מורשת

סבתי ראיסה שפר נולדה ס1939 בחארקיב שבאוקראינה.

וכך אמרה סבתי: "ישנם סיפורים רבים בחיי, אבחר לשתף אתכם במשמעותי ביותר שללא ספק הותיר חותם בחיי." היא בחרה לספר לנו על הילדות הקשה מהשואה.

זמן קצר לאחר שנולדה פרצה מלחמת העולם השנייה, סבתא ומשפחתה הקטנה שמעו על כך בעזרת הרדיו השכונתי, שהיה במרכז העיירה שאליו תושבי העיירה היו מגיעים מדי יום כדי להתעדכן בחדשות בעולם. להוריה קראו פולינה ואיליה גלברודקו, ובנוסף, היה לה אח בשם חיים.

לאחר מספר ימים משפחתה והיא נאלצו לברוח מן העיירה כשהנאצים פרצו את חומות העיר. במשך הנדידה הקצרה משפחתה לא הצליחה למצוא מחסה ולא הייתה ברירה, מלבד לחזור לעיר הקודמת בה התגוררו. כאשר הם חזרו הכל השתנה, העיר הייתה מלאה בחיילי הצבא האדום, והם מנעו מהם להיכנס אל ביתם. הצבא האדום של הפועלים והאיכרים היה עד 1946 שמו של צבא הקבע של ברית המועצות, אחד מזרועות הכוחות המזוינים של ברית המועצות. נודע בקיצור בכינוי הצבא האדום עקב זיהויו עם הדגל האדום שאומץ על ידי המפלגה הקומוניסטית. לאחר מלחמת העולם השנייה, נקרא בשם הצבא הסובייטי אך המשיך להיות ידוע גם בשם "הצבא האדום". (ויקיפדיה). החיילים לקחו אותם לגטו, ובנוסף ציוו על אימה של ראיסה לבשל להם, ובתמורה לכך לא יהרגו אותם.

חייהם שם היו קשים מאוד. הם נאלצו להצטופף במרתף קטן עם מעט מזון, שהיו נותנים להם שתי פרוסות לחם לשבוע, ויתר על כך הם אסרו עליהם ועל יתר היהודים, לקיים מצוות בגטו. לפני כן הם קיימו את יום השבת, החגים היהודים ועוד מצוות שונות.

הסבל נמשך כשלוש שנים ועמו באו המון בעיות, האנורקסיה שסבלה ממנה שנים רבות לאחר תום המלחמה,,המוות של אחיה ממחלה קשה שפרצה בגטו, וההרס הרב בעיר מהמלחמה.

הזווית האישית

ליאון: העבודה נתנה לי המון מידע שלא ידעתי לפני כן, על חיי סבתי ועברה, וחיברה ביני לבינה כאשר הבעתי התעניינות בעברה. מאוד נהניתי לראיין את סבתי, בעיקר בגלל שידעתי שהסיפור יועלה לאתר הקשר הרב-דורי, והדורות הבאים ישמעו את הסיפורים, כאשר ניצולי השואה לא יהיו כאן בכדי לספר לנו את סיפורם בעצמם. ולדעתי גם היא שמחה על אף שבכתה במהלך הריאיון.