מאגר סיפורי מורשת

שמי צביה, נולדתי ב ב' בשבט 9 לינואר שנת 1951 ביום חורף קר במיוחד, בבית חולים הישן בחדרה. אימא שלי סיפרה לי שבאותה שנה ירד שלג בחבצלת השרון, הישוב שבוא גרו הוריי ובו גדלתי, בו אני חיה עד היום.

הוריי, צילה ומשה ערמוני ז"ל, התחתנו בארץ. אימא שלי עלתה מליטא בשנת 1934, אבי עלה מצ'כיה בשנת 1939, ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הם התחתנו בכפר הרוא"ה בשנה בה הכירו (1939). כיוון שההורים של סבתא צילה, רחל וצבי אש, הקימו את מושב חבצלת השרון שבעמק חפר וגרו שם, גם הוריי החליטו לבנות שם את ביתם. אחותי רותי נולדה בשנת 1942 ובקום המדינה בשנת 1948 רותי אחותי והוריי יצאו לרקוד ברחובות ביחד עם כל תושבי חבצלת בשרון.

הוריי הקימו משק חקלאי בחבצלת השרון ועבדו מאוד קשה כדי לקיים את משפחתם הצעירה. הייתה רפת עם פרות והיה לול עם תרנגולות, והיה גם פרדס ובו תפוזים וקלמנטינות. כדי להשלים הכנסות, אבא שלי עבד גם בתחנת דלק וגם הוביל כדי חלב (באותה תקופה לא קנו חלב בסופר אלא אבי חילק לעקרות הבית חלב בכדים ענקיים). בנוסף, אימא שלי חילקה ככרות לחם מהמאפיה כשהיא רוכבת על סוס, וגם עבדה כממיינת תפוזים בבית אריזה. כשרותי ואני גדלנו עזרתי בעבודות המשק. אני האכלתי את התרנגולות כל יום כשחזרתי מבית הספר. הייתי לובשת בגדי עבודה ויוצאת ללול. שם אספתי ביצים ועזרתי להביא עשרות תבניות ביצים כשאנחנו יושבים בעגלה רתומה לחמור שלנו שקראו לו בוז'לי.

בבית הוריי דיברו בניהם ביידיש אבל אתנו דיברו עברית, כך שעד היום אני מבינה יידיש אבל קשה לי לדבר את השפה. הבית שלי היה בית דתי, שמרנו שבת ואת כל החגים. אבי קרא בתורה בכל שבת בבית הכנסת המקומי. אני זוכרת אותו בכל בוקר שבת יושב ומתכונן על הקריאה בתורה של אותה שבת. כיוון שאנחנו בחבצלת גרים על שפת הים, היינו אמי ואני יורדות בקיץ לשפת הים.

אני בגיל שנה

אימא שלי עלתה מליטא ביחד עם הוריה ואח אחד באונייה. הם קיבלו סרטיפיקט – אישור עלייה לארץ מטעם המנדט הבריטי – ששלט אז בארץ ישראל. כל שמונת אחיה ואחיותיה של אמי עלו ארצה מתחילת שנות ה-20 של המאה ה20. כולם התיישבו בקיבוצים ובמושבים והיו עובדי אדמה. רק אח אחד, ראובן, נשאר בליטא כדי למכור את החנות המשפחתית ונרצח על ידי הליטאים ששיתפו פעולה עם הנאצים הגרמנים. הוא ואשתו וארבעת ילדיו נרצחו. אמי בישלה אוכל אשכנזי טיפוסי, כמו: קניידעלך, קרפעלעך, חרמזעלעך וגפילטע פיש עם חזרת וגם קומפוט. אימא שלי, שידעה לדבר עברית עוד מלפני העלייה ארצה, עדיין שרה לי שירים ביידיש שהייתה שפת ילדותה.

אבא שלי, לעומת זאת, עלה יחידי ממשפחתו ממש לפני תחילת מלחמת העולם מצ'כיה. הוא עלה בעלייה בלתי-לגאלית, כלומר: עלייה בלתי חוקית ללא רישיון. הוא עלה באניית המעפילים "קאטינה" שהיטלטלה בים במשך חודשיים כשהמעפילים סובלים ממחסור במי שתייה ובאוכל. כמו כן חלק מהנוסעים חלו במחלת הטיפוס וחלקם אף נפטרו על הסיפון והוטלו למים.

אני זוכרת ילדות מאושרת ונטולת דאגות בחבצלת השרון. בילדותי, המושב היה קטן והאנשים נהגו לא לנעול את דלתות הבתים גם בלילות. למדתי בבית הספר היסודי באביחיל ובבית ספר התיכון "בר אילן" בנתניה. כמובן שלמדנו בעברית. חבריי בילדות היו בני המושב כמוני. עיקר ילדותי זכורה לי בחוץ. שיחקנו הרבה משחקים בחוץ, כמו תופסת, מותרס, טיפוס על עצים והרבה שעות בחוף הים. בבית שיחקנו בחמש אבנים, דוקים ומשחקי קלפים כמו רביעיות ומשחקי זיכרון. לא היתה לנו טלוויזיה ובוודאי שלא היו פלאפונים. בילדותי לא הלכתי לתנועת נוער והטיולים שהשתתפתי בהם היו טיולי בית הספר.

את אבי (בעלי ז"ל) פגשתי בערב ריקודים באוניברסיטת בר אילן. אני הייתי סטודנטית בחוג לאנגלית, ואבי בא לרקוד. יצאנו ביחד כשנה וחצי ואז החלטנו להתחתן.

התחתנו ב"בית עולי בסרביה" בתל-אביב בתאריך  31.8.1972. המתנות שקיבלנו היו: סיפולוקס להכנת סודה, סטים לשתיית קפה וסכומים של ח"י (18) לירות. אבי ואני בנינו את ביתנו בחבצלת השרון בה אני חיה עד היום, באותו הבית. אבי ז"ל נפטר במוצאי יום הכיפורים ,אחרי שהיה שליח דיבור מבית הכנסת במשך כל היום. הוא נפטר בתאריך 14.9.1994 בגיל 46. אני ושלושת ילדי, וגם אמי שחיה איתנו, המשכנו בחיינו מאותה נקודת זמן והתמודדנו, כל אחד בדרכו עם הקשיים.

יום חתונתנו

אני עובדת בספריה העירונית בנתניה מאז שנת 1975. התחביבים שלי הם בעיקר קריאה (קשור לעיסוקי). בעבר עסקתי בהוראת אנגלית מספר שנים, אך רוב חיי אני ספרנית ומאד אוהבת את המקצוע גם היום. אני אוהבת מאד לשמוע הרצאות מחכימות, לטייל בחו"ל עם נכדי ובכלל.

העשור המשמעותי בחיי הוא העשור שבו נולדו ילדיי: השנים בהן הפכנו להורים ומשפחתנו גדלה אלו השנים הכי משמעותיות בעיניי מכל הבחינות, הן במישור הפיזי, הכלכלי ובעיקר הרגשי. אלו השנים בהן גידלנו ילדים קטנים, המשכנו לבנות את ביתנו וההתמודדות הלא פשוטה שלי עם העובדה שאבי היה איש צבא ומיעט לשהות בבית באותה תקופה.

הזוית האישית

צביה: נהנתי מאד להשתתף בתכנית הקשר הרב-דורי בבית הספר ביחד עם נכדי נדב. שימחה אותי מאד ההתעניינות הכנה שלו בתולדות המשפחה ובכך שבילינו שעות ביחד ועבדנו על הסיפור המשפחתי. כשיעלה הסיפור לאתר, אני מקווה שגם נכדיי האחרים יתעניינו ויקראו.

נדב: אני מאוד נהניתי בתוכנית הקשר הרב דורי מפני שלמדתי הרבה מאוד על סבתא שלי וזה היה לי מאוד מעניין.