מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמי, נולדתי ב 15 במרץ 1944 בעיר קלוז' שבהונגריה. ארבעה ימים לאחר נכנסו הגרמנים לעיר, הייתה זו תקופת מלחמת העולם השנייה ורוב יהודי אירופה נרצחו על ידי הנאצים. אבי אהרון הבין שעכשיו יגיע תורנו ועלינו להימלט. בתושייה ובאומץ לב, הבריח את המשפחה לבוקרשט שברומניה, שם גרו סבי וסבתי. לאחר התרוצצויות רבות, השיג אשרות עלייה לארץ ישראל, כך ניצלנו מגורל שאר חמש מאות אלף יהודים שחיו באזור. האונייה בה עלינו ארצה נקראה בשם קזבק ועל שמה כתב אבי ספר ובו מסופר על כל מה שהתרחש שם. באונייה היה צפוף ואותי השכיבו במזוודה ששימשה לי כמיטה.

עם אבי

לאחר מסע מטלטל הגענו לאיסטנבול שבטורקיה ומשם ברכבות למחנה הפליטים עתלית. משם עברנו לגור בקיבוץ אפיקים, אמי לא אהבה את החיים בקיבוץ מפני שאת הילדים השכיבו בבית תינוקות.

לאחר שנה עזבנו את הקיבוץ ועברנו לשכונה אותה הקימו עולים חדשים מהונגריה, רומניה ובולגריה. השכונה, גבעת שמואל, הייתה סמוכה לעיר בני ברק, שכונה קטנה ובתים בה מעט. החיים היו קשים מבחינת תעסוקה וכלכלה, אבי מצא עבודה כפועל בניין וכשהייתי בת 4 נפל מפיגום ונהרג.

הפלגנו לצרפת שם גר דודי כדי לעזור לנו להתקיים, אחי ואמי התגעגעו מאוד למולדת וכעבור חצי שנה חזרנו לארץ, גרתי בבית דו משפחתי עם גינה קטנה, שני חדרים עם מטבח ומקלחת. את המים בדוד חיממו בפחם. בבית הצמוד לנו, גרה חברתי הטובה אילנה.

למרות התנאים הקשים, אני זוכרת ילדות שמחה ומאושרת, למדנו בבית ספר קטן, בכל חדר שתי כיתות, עד שעברנו לבית הספר היסודי החדש כשבנייתו הסתיימה. אני זוכרת מילדותי את מחלק הקרח כי לא היו מקררים, את מחלק הנפט, ואת החלבן שהיה מחלק חלב. הייתה זו שכונה קטנה, כולם הכירו את כולם, והייתה עזרה הדדית לנזקקים. לפני פטירתו, אבי עזר הרבה לתושבים, ולאחר מותו, קראו לרחוב בשכונה על שמו – "רחוב אהרון הטסגי".

בשנות ילדותי, שיחקנו הרבה בחוץ, מחניים, חמש אבנים, קלאס, מחבואים, פרה עיוורת, ועוד. בבית שיחקנו בבובות, המצאנו הצגות והצגנו בפני ה"מוזמנים", אנשים מהשכונה. בסך הכל, רוב המשחקים שנהגנו לשחק היו משחקים שממציאים תוך כדי המשחק.

קזבק, נכתב על ידי אבי אהרון

בקיץ היינו הולכים לכרם וקוטפים סברס באמצעות מקל שבקצהו קופסת פח. חזרנו הביתה מלאים בקוצים, היינו מוציאים אותם בעזרת פינצטות ולעיתים מוכרים את הסברסים. לכל השכונה, היה טלפון ציבורי אחד לשימוש התושבים. נהגנו גם לנסוע באופניים ובחורף לקטוף פרחים בשכונות הסמוכות.

התקשורת שלנו עם החברים והחברות לא הייתה באמצעות טלפון, אלא היינו קובעים להיפגש, הולכים לבתים של החברים, דופקים בדלת ונכנסים, או שורקים דרך החלון בעזרת שריקות קבועות ששרקנו אחד לשני.

בשבתות הייתה אוספת אותנו משאית ומסיעה אותנו לים. היחסים בין הילדים בכיתה היו מאוד טובים אבל גם כמו היום, היו מריבות והיו וויכוחים. המורים היו מאוד שונים מהמורים היום, הם היו יותר קשוחים, כל שיטת הלימוד הייתה שיטה של הרבה מאוד שינון, העתקה מהלוח למחברת, והיינו מקשטים את המחברת עם ציורים עבודת יד. לא היה שום אמצעי שמאפשר להעתיק מהמחשב ולהדביק במחברת. למרות ההבדלים, גם אנחנו היינו עושים צרות למורים לפעמים..

כשהייתי בכיתה ז' פרצה מלחמת סיני, וזה היה מאוד מפחיד. לא היו לנו מקלטים, אז היינו צריכים לאטום את החלונות עם קרטונים כדי שלא ייראו שיש אור בבית. אח שלי בדיוק התגייס לצבא לכן מאוד פחדנו ודאגנו לו.

בסך הכל הייתה לנו ילדות יפה ומאושרת, היינו הולכים יחפים ברחוב, היה הרבה חול וכורכר וביליתי הרבה עם חברים וחברות.

אחרי מבצע סיני חגגתי את בת המצווה בצורה מאוד צנועה, הזמנתי את הילדים מהכיתה שלי, היה כיבוד קל, הרבה ריקודים ומשחקים, וחברה של אמא שלי תפרה לי במיוחד חצאית ירוקה. רוב המתנות שהביאו לי היו ספרים ומשחקים.

אצלנו בשכונה לא היה תיכון, אז אני נרשמתי לתיכון חדש בתל אביב. הסיבה שנרשמתי לתיכון הזה היא שהוא נחשב תיכון מאוד סוציאליסטי, מה שהיה לי מאוד חשוב כי ככה חונכתי בבית, חינוך סוציאליסטי, עם שוויון וצדק. בילדותי התיכון עלה כסף, ואימא שלי לא יכלה לממן אותו, לכן קיבלתי מלגה כדי שאוכל ללמוד בתיכון הזה. למדתי שנתיים בכיתה רגילה ושנתיים אחרות במגמה הומנית, שזה בעיקר היסטוריה, תנ"ך וספרות אך גם מתמטיקה, פיזיקה, כימיה וביולוגיה.

המנהלת שלנו הייתה מפורסמת, היא הייתה אישה מאוד הומנית וקראו לה טוני הלה. היא האמינה שבית ספר הוא לא בית חרושת לציונים אלא מלמד להיות בן אדם תרבותי ומשכיל ולא רק בשביל מבחנים ובגרויות. אך כמובן שהיינו צריכים לעשות את הבגרויות ואחרי זה להתגייס לצבא.

בצבא למעשה עשיתי פשרה וביקשתי לשרת ליד הבית בגלל שאימא שלי הייתה אלמנה וחולה. שירתי כפקידה בלשכת הגיוס ביפו ושם עבדתי עם אנשים שבאו להתגייס למילואים שלב ב'. מילואים שלב ב' מיועד לאנשים שלא שירתו בצבא אלא עלו לארץ כעולים חדשים ורצו שיזקף לזכותם שירות צבאי. במשרד הזה עבדתי וגם הכרתי את אורה שנהייתה החברה הכי טובה שלי. היינו חברות כמה שנים ואז התחתנו וכל אחת הלכה לדרכה.

אני וחברותיי בצבא

מצד אחד הצבא היה פשרה כי לא עשיתי משהו מיוחד, אך מצד שני ניצלתי את הזמן הנותר ללכת ללמוד בסמינר צבאי למורים והרווחתי את מקצוע ההוראה. בנוסף, בצבא גם פגשתי את אורי, בעלי לעתיד. נפגשנו במסיבה, רקדנו למוסיקה בתקליטים, הוא הזמין אותי לסרט, וכך הכל התחיל. אחרי הצבא הייתי מורה, לימדתי הרבה ילדים שאני מקווה שזוכרים אותי לטובה ומאוד נהניתי והשקעתי בעבודה שלי.

מאכל שזכור לי מהילדות הוא הגויאבה, היה לנו עץ גדול של גויאבות בגינה וזה פרי שמאוד אהוב עליי. בנוסף, כשהייתי ילדה, אהבתי מאוד שוקולד עם אגוזים ועוגות שמרים עם קקאו שסבתי היטיבה לאפות באמצעות סיר פלא.

ציטוט שאני זוכרת מאמי הוא שתמיד צריך לדעת לחיות עם מה שיש ולהסתפק במועט. עוד דבר שאני זוכרת ממנה הוא החינוך הסוציאליסטי, שאומר שכל בני האדם שווים, שאין אדם ששווה יותר ושווה פחות, לא משנה ההשכלה שלו, הגזע שלו, העדה שלו, המין שלו, מה שחשוב שהוא בן אדם ישר, הגון וטוב. בנוסף, אמי הנחילה לי ולאחי את האהבה לספרות שנמשכת עד היום.

בבגרותי הכרתי את חברתי יונה, במשך שלושים שנה נהגנו לשחות ביחד בים, בכל מזג אוויר, חורף, קיץ, קור, חום. מתוך האהבה שלי לים והחוויות שעברתי, המסר שלי לחיים הוא שהחיים הם כמו ים. לפעמים שקט לפעמים סוער. צריך ללמוד לשחות היטב, לשלוט, להתגבר על המכשולים, להנות מהרוגע שבשקט ולהגיע לחוף מבטחים.

עוד דבר שרציתי לספר, אחרי שהכרתי את בעלי אורי, נולדו לנו שלושה ילדים, שני בנים ובת, ולהם נולדו שמונת הנכדים שלנו, שלוש בנות וחמישה בנים, שגורמים לי את האושר הכי גדול בחיים. הצעיר ביותר בן שנה ורבע והגדול בן 22. המשפחה זהו ההישג הגדול ביותר עבורי, הבעל, הילדים, הכלות, החתן, והנכדים ביחסים קרובים. חוגגים יחד ימי הולדת וחגים, זהו האושר האמיתי.

סבתא בפעולה

עם נכדיי

הזוית האישית

טל: נהניתי מאוד ללמוד על חייה של סבתי, ואני מרגישה שהחוויה קירבה בינינו.