מאגר סיפורי מורשת

לסבתא שלי אנחנו קוראים ממה (סבתא בצרפתית), אבל השם הפרטי שלה הוא מישל אסתר, על שם סבתא שלה, אמא של אבא שלה, אסתר כהן.

סבתא שלי נולדה בעיר תוניס במדינת תוניסיה. לאברהם וג'ולייט כהן ז"ל. אבא של סבתא היה סוכן של ג'ילט ונסע לאורך כל טוניסיה כדי לשווק את המוצרים של החברה. הם היו רואים אותו לפרקי זמן. הוא היה נעדר מהבית לתקופות של שבועיים שלושה.

אמא של סבתא לעולם לא יצאה לעבוד, התפקיד שלה היה לגדל ולשמור על הבנות. מפני שאבא שלה היה הרבה מחוץ לבית אמא שלה נעזרה בשתי בחורות יהודיות שלהן ספקה קורת גג, לשתיהן קראו פולט, והן עזרו לה בעבודות הבית.

לסבתא שלוש אחיות קטנות: דינאל, נלדה ואונדרה.הם גרו בבניין בן שלוש קומות. סבתא זוכרת שהם גרו בקומה השנייה. הבניין היה מעורב שכנים ערבים ויהודים יחד. בגג גרה ערביה שקראו לה חפציה ובשבת היא הייתה מחממת לסבתא ולמשפחתה את האוכל. סבתא לא זוכרת שהם שיחקו עם ילדים אחרים אבל זוכרת שלמדה שם עד כיתה ה.

כשטוניסיה קיבלה עצמאות והצרפתים עזבו הם היגרו לצרפת, לפריז, כי אבא שלה פחד על הבנות שלו תחת משטר מוסלמי. הוא מאוד רצה לעלות לארץ ישראל, אבל מכיוון שהייתה לו כליה אחת, אמרו לו שבגלל מצבו הבריאותי לא מומלץ לו לעלות ולעשות עבודות פיזיות קשות בארץ ישראל, לכן הם נשארו בצרפת, והוא המשיך לעסוק כסוכן. עבודה שלא הושפעה ממצבו הבריאותי.

סבתא לא זוכרת הרבה מהתקופה בתוניסיה, אבל היא זוכרת שבתקופות שאבא שלה היה חוזר מהעבודה, הם היו נוסעים להרבה מקומות. מקום אחד במיוחד היא זוכרת שבו הם היו עורכים פיקניקים מול הים ובצד השני היו הרים מלאים ברקפות ועד היום זה הפרח האהוב עליה.

בגיל 10, כאשר משפחתה הגרה לצרפת היא למדה בבית ספר של בנות. היו שם בנות מכל הדתות. בבית הספר הייתה תלבושת אחידה, בדמות חלוק בצבע אפור. סבתא זוכרת שהיא הייתה הולכת לבית הספר בשעה 7:30 אוכלת צהריים בקנטינה, וחוזרת בשעה 18:30.

סבתא גרה בבניין בן ארבע קומות, והיא זוכרת במיוחד את השכנה מאדם סטפני, נצולת שואה, שלקחה אותם תחת חסותה מפני ששמעה שהם יהודים והם לבד, וכך היא הפכה למשפחה של סבתא שלי.

בבית הספר הצרפתי סבתא למדה קצרנות והנהלת חשבונות ואלה המקצועות שעסקה בהם בבגרותה. היא זוכרת שבסוף השנה קיבלה תעודת הצטיינות על חברות וערכים.

שנות הנעורים של סבתא בפריז היו בשנות ה-60-70. היא זוכרת את מהפכת הסטודנטים בסורבון בשנת 1968, היא לקחה חלק בההפגנות ביחד עם חבריה.

בשנות ה-60 היו זמרים כמו אדית פיאף, איב מונטון, ז’אק ברל וכו׳. סבתא היתה שומעת בפטיפון בבית. היו להם הרבה תקליטים היא ואחיותיה היו שומעות ורוקדות לצלילי המוזיקה. בתקופה הזו היו ריקודי טוויסט ועוד סגנונות.

בזמנה הפנוי סבתא אהבה לטייל על הסאן בפריז, להיכנס למוזיאון שהיה בחינם בימי ראשון, ללכת לקולנוע ולתאטרון ולקרוא המון ספרים שנמצאים אצלה בבית עד היום. בתקופה זו היא טיילה באירופה (בלגיה, איטליה) ובישראל. בתקופות האלה היא הייתה שולחת גלויות לאמא שלה ומספרת לה על החוויות מהטיולים.

זכור לה שבתקופת מלחמת ששת הימים בשנת 1967 היא הייתה גוזרת את כל הכתבות בעיתון הצרפתי, שדברו על ישראל, ואיגדה אותם לספר ששמור אצלה עד היום. בחדר השינה שלה היה פוסטר של משה דיין. כחודש לאחר המלחמה סבתא טסה לישראל לבקר בכותל.

בשנת 1971, אבא של סבתא נפטר לאחר שהכליה השנייה שלו נפגעה, והבקשה האחרונה שלו היתה להקבר בארץ ישראל. סבתא שלי בתור הבת הבכורה החליטה שלא ניתן לעזוב אותו לבד בארץ ישראל ושכולם יעלו ארצה בעקבותיו. סבתא, אמא שלה ושלוש אחיותיה נחתו בבאר שבע ב-8/7/1971.

אחרי חודש בארץ ובבאר שבע בגיל 25, הכירה את סבא שלי, סבא דוד משאש. הם הכירו באמצעות האמהות שלהם שהכירו אחת את השניה באוטובוס. בדצמבר 1971 חמישה חודשים אחרי שעלתה לארץ, ביום הכי גשום של השנה סבא וסבתא התחתנו והביאו שלושה ילדים, שני בנים ובת והבת הזו זו אמא שלי, גאל.

לסבתא היה מאוד קשה להקלט בארץ. היא הגיעה בגיל יחסית מאוחר ולא ידעה את השפה וכולם מסביב לא ידעו להכיל את זה. היא זוכרת שבצרפת אמרו לה יהודייה תלכי מפה וגם פה אמרו לה לחזור לצרפת, אבל היא לא ויתרה והקימה בית והצליחה לפרנס בכבוד את ילדיה. וכל מה שיש לנו היום זה בזכותה. היא דוגמה לאמא לביאה שתעשה הכל בשביל הילדים והנכדים שלה.

במשפחה שלנו עובר מתכון של קרפ צרפתי שסבתא שלי למדה ממאדם סטפני, וזה המתכון הכי טעים, כשמישהו עצוב או חולה במשפחה, ממה שלי מכינה אותו.

מצרכים: חלב, קמח, חמאה, ביצים וניל ואני חושב שמה שיש הכי הרבה במתכון זה הרבה אהבה וסובלנות.

הזוית האישית

איתמר: היה לי מאוד כף ללמוד על העבר שלי, לשבת עם סבתא ולשמוע ממנה על הילדות שלה. זה היה עבורנו זמן איכות של סבתא ונכד.