מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי:

שמי מזל, נולדתי בשנת 1952 ב- 4 לחודש יולי, ביום העצמאות של ארה"ב. לאבי ניסים -שנולד בשנת 1926 ולאמי מדליין שנולדה בשנת 1932, למשפחת ניסים.

יש לי שלוש אחיות: אני הגדולה, רחל – צעירה ממני בשנה, יפה – צעירה ממני בחמש שנים, ואורלי – צעירה ממני ב-12 שנים.

הורי ניסים ומדליין נולדו בעיראק בעיר בגדד וגרו בשכנות.

 

אימי איבדה את הוריה בגיל קטן והאח הגדול יחזקאל גידל אותה ואת האחיות שלה.

בשנת 1948, עם הקמת מדינת ישראל, התחילו הצרות ליהודי בגדד ולכן הם נאלצו לעזוב את עיראק, אך ממשלת עיראק לא הסכימה להוציא אותם ולכן נאלצו לברוח.

את אבי, שהיה חייט, רצו לגייס לצבא ולכן הוא ברח, אך לאחר חודש נתפס, הוחזר לבגדד, ונכנס לכלא. בשעת 1950 עלה לארץ, הגיע לירושלים ועבד בבניה במשך שנה.

את אימי, שהייתה בת 18, הבריחו בשנת 1949 עם עליית הנוער לפרס (איראן), דרך בצרה ומשם לטהראן-למחנות, שם חיכו חצי שנה עד שהעלו אותם לארץ בשנת 1950.

בזמן שהיו במחנות לא היה כל קשר עם המשפחות ובעצם היו לבד.

כשאימי הגיעה לארץ היא הגיעה ישר לקיבוץ יגור שם היתה שנה ובמשך השנה ראו מי הגיע ואיזה קרובים באו דרך שער עליה. בשנת 1951 אבי ואימי נישאו ועזבו את הקיבוץ, משום שהחיים בקיבוץ לא התאימו מבחינה חברתית, ועברו לגור באשקלון, שם אימי גרה עד היום.

סיפור ילדותי: 

אבי עבד ב"יובל גד", מפעל לצינורות להקמת המוביל הארצי להובלת מים מתוקים מהכנרת לכל הארץ. אבי בעיראק היה חייט ולכן בשלב מסוים עזב את העבודה ב"יובל גד" ועבר להיות עצמאי כחייט.

אימי היתה עקרת בית ודאגה לגדל אותנו שנהיה תלמידות ממושמעות ולומדות טוב: מכינות שיעורי בית, קוראות ספרים שהחלפנו בספריית בן-צבי באפרידר, לשם היינו נוסעות באוטובוס. וכמובן, עוזרות בבית בנקיון, שכלל גיהוץ הכביסה. בפסח היינו מוציאות הכל מהבית, מזרנים ובגדים מהארון, ואת המגירות לאוורור. היינו מגעילים את כלי המטבח – היה מגיע אדם דתי, מרתיח מים בדוד גדול על מדורה ולשם היינו מכניסות את כלי המטבח להכשיר אותם לפסח. היינו מצחצחות את הבית, ארונות, פנלים, ומנקות היטב בתוך הארונות וכל הקרמיקות במקלחת.

כשהיינו חוזרות מביה"ס אוכלות, מכינות שיעורי בית, והיינו יוצאות לשחק עם החברים בשכונה: ארבע תחנות,קלאס או חבל, חמש אבנים, ארץ עיר, גומי וכל משחקי הכדור עד הערב כשכל האמהות קוראות לילדים לחזור הביתה.

דרך מפעל "יובל גד"  שבו אבי עבד, יצאנו אני ואחיותי, להמון טיולים בארץ עם ההורים שלנו. כשהיינו קטנות הלכנו עם ההורים לקולנוע ולא משנה איזה סרט היה, הודי, טורקי או אחר, העיקר שהלכנו לסרט.

אבי שהיה חייט במקצועו, דאג לתפור לי ולאחיותי את הבגדים, במיוחד תחפושות לפורים, והתחפושות עברו מאחת לשניה בכל גיל, וגם הושאלו לבני הדודים.

למדתי בבי"ס "גורדון" ואת יום הלימודים היינו מתחילים עם מסדר לכל ביה"ס, בהנפת דגל המדינה לראש התורן. בכיתה, כשהמורה היה נכנס לכיתה, כל התלמידים  קמו, והתיישבו  לאחר אישור המורה. היתה לנו יראה וכבוד למורים.

בביה"ס למדנו לתפור לרקום וגם תזונה. היתה לנו תורנות מטבח, לעזור ולבשל כדי להאכיל תלמידים בביה"ס. כל שנה היינו יוצאים לטיול שנתי של יומיים וכל פעם למקום אחר בארץ. ישנו באוהלים או אכסניות נוער וזו הייתה חוויה שציפינו לה כל שנה. היינו יוצאים לצעדות עם כל התלמידים בדרך הפרדסים והחולות ולא היינו מפסידים שום צעדה.

היינו גאים בימי העצמאות שלנו במסדר שהיה לכל בתי הספר בעיר ברחבת ההסתדרות שבאשקלון, כשכל התלמידים בכחול ולבן ובסיום המסדר התחילו החגיגות בהרקדה מעגלים מעגלים של רוקדים.

בקיץ, כל שבת, היינו נוסעים לחוף הים בהסעות ולוקחים איתנו את האוכל לאכול בחוף הים. כל קיץ היו מגיעים אלינו בני הדודים מתל אביב ורמת גן לבלות איתנו את הקיץ והבלגן וההמולה היו גדולים. לאמא שלי מגיע כל הכבוד על שהכילה את כולם. מאחר והדרך היתה ארוכה באוטובוס, האורחים נשארו לישון שבוע או שבועיים וגם אנחנו כשהתארחנו נשארנו לתקופה ארוכה. גם החגים נחגגו עם כל המשפחה הענפה.

במשך כל השנים היו לנו ארוחות משפחתיות של האחיות בחגים ובמפגשים משפחתיים בבית הורי באשקלון. היום ארוחות החגים ומפגשים משפחתיים אצלינו בכפר הריף. האחים והאחיות, הילדים והנכדים, ועל הכל מפקחת אמא שלי עד היום.

בשנת 1967 פרצה מלחמת "ששת הימים" ובאותם ימים למדנו במשמרות של בוקר או צהרים, כדי שיהיה מקום לכולם במקלט, מחשש לחדירת מטוסים  וכוחות ממצרים. כשהסתיימה המלחמה כולנו היינו באופוריה על הנצחון המהיר.

סיימתי את בי"ס "גורדון" בכיתה ח' והתחלתי ללמוד בבי"ס תיכון "אריה תגר" באפרידר. כל יום הייתי נוסעת באוטובוס מספר 5  לביה"ס חצי שעה, הסעות לא היו לנו. סיימתי את ביה"ס בשנת 1970.

בשנת 1970 התגייסתי לצבא ושירתי בג'וליס, בסדנת החימוש, במשרד הראשי, כפקידה ראשית, ושם הכרתי את מי שיהיה לימים בעלי מיכאל. מלחמת יום כיפור בשנת 1973 תפסה אותנו לא מוכנים וזו היתה תקופה קשה. לשמוע על הקושי במלחמה ועל ההרוגים גם מסדנת החימוש.

בשנת 1975 נישאתי למיכאל, אותו הכרתי בסדנת החימוש, בזמן תורנות שבת משותפת, ועברתי לגור בכפר הריף. שם נולדו ילדינו – הילה בשנת 1978, אמא של עמית שי, ואלדד בשנת 1980, אבא של בן וגל-אור.                                                                                                                                                                            הילה סיימה את בי"ס תיכון אורט רחובות ותואר ראשון בלוגיסטיקה במכללה באשקלון ואת התואר השני שלה, בסוף ההריון שלה עם שי – במינהל עסקים במכללה בראשון וכיום עובדת בחברת קרסו. אלדד סיים את בי"ס תיכון אורט רחובות וכשסיים את הצבא הלך ללמוד הנדסת מחשבים וכיום הוא עובד בחברת קרסו.

במשך 25 שנה עבדתי בחברת "ארוחית" כמנהלת חשבונות – מפעל לאוכל מוכן שהיה שייך לחברתי הטובה ציפי.

תמיד אהבתי להיות בחוגים: למשל, רקמת עמים מסביב לעולם – רקמה הונגרית, בולגרית, נורבגית, מרוקאית, סינית, יפנית, עם המורה שוש שגב. במשך 27 שנה עשיתי המון עבודות, כמו מפות שולחן. את רובן מסגרתי בתמונות שתלויות בבית. היינו נפגשות כל שבועיים בבית של תלמידה אחרת לחוג ושם למדנו את מלאכת הרקמה. חוג נוסף בו השתתפתי, קורס קונדיטוריה במכללה בבאר שבע. זאת אהבה גדולה שלי. אני תמיד מכינה את עוגות יום ההולדת למשפחה ועוד מאפים וכמובן עוגות יום שישי. בארבע שנים האחרונות אני לומדת במכללת "חרוז כזה" בתל אביב, תכשיטנות בחרוזים. בחופשים אני לוקחת איתי את הנכד שי שגם הוא תמיד מכין תכשיט לאמו. יש לי בבית פינה שכל התכשיטים תלויים בה. תכשיטים שנעשו בטכניקות שונות, וגם מוסרת לבני המשפחה וחברות.

כיום המשפחה הקרובה נפגשת כל יום שישי לארוחת ליל שבת בערב. ובחגים כל המשפחה המורחבת נפגשת לארוחות שאנו האחיות מכינות ובשבועות אנחנו מזמינים מתנפח מים לקטנים ובמיוחד לגדולים.

מאחלת לנו להמשיך ולהפגש כל המשפחה המורחבת בכל הדמנות, ולך שי המדהים הצלחה בכל אשר תבחר לעשות, אתה ילד מדהים.

הזוית האישית

סבתא מזל – זו היתה חוויה מדהימה להיות עם הנכד שלי שי ולספר לו על הילדות והחינוך שלנו וכמה שהיא שונה מהילדות היום. לא היה לנו הרבה ובכל זאת היינו עשירים ומאושרים.