מאגר סיפורי מורשת

הסיפור הזה הוא על סבתא שלי לוצ'ינה ליליה, שנולדה ב-5 לאוגוסט בשנת 1943 בבלארוס בכפר לידי. לידי, הוא כפר קטן, בו כולם היו מכירים זה את זה. הוריה של סבתי, אפרוסיניה ואיבן, גם נולדו וחיו בבלארוס. במשפחה של סבתי היו ארבעה ילדים במשפחה, היא הייתה הצעירה ביותר.

סבתא נולדה בסוף המלחמה. מילדותה היה לה חינוך טוב. בבית היא עזרה בעבודות הבית, טיפלה בבעלי חיים. עם חברים הלכה לנהר, רכבה על אופניים, שיחקה ב"לאפטה".

לאחר סיום הלימודים סבתי עברה מבלארוס לקזחסטן, שם לקחה קורסים כדי להיות תופרת. לאחר שעבדה 3 שנים כתופרת, נשלחה להשתלמויות כסורגת. סבתא הפכה לעובדת מבוקשת, ועבודתה נלקחה לתצוגות אופנה "ידי זהב" והוענק לה אות תהילת העבודה.

בזמן שסבתא למדה בקזחסטן, היא הכירה את בעלה לעתיד, ניקולאי לוצ'ין, שהיה אחיה של חברתה הטובה של סבתי.

יום אחד סבתי הגיעה לבית חברתה לקחת משהו, אבל היא לא הייתה בבית. ניקולאי, אחיה פתח את הדלת, ומיד האהבו זה את זו. ניקולאי הזמין את סבתי ליום הולדתו, ומאז הם התחילו לתקשר. סבא דאג לסבתי במשך 3 שנים, ולאחר מכן הם התחתנו. 4 בנות נולדו במשפחתם המאושרת.

בגיל 55 סבתי פרשה לגמלאות. בפרישה סבתא שלי נותנת כמעט את כל זמנה לנכדים ולנינים. היא גם אוהבת לשמח את המשפחה באוכל טעים. בזמן הקורונה לסבתא לא היה קל. היה לה קשה יותר לזוז והופיעו בעיות לב, אבל זה לא העציב אותה.

הזוית האישית

נדיה: חשוב לי לומר לסבתא שאני אוהבת אותה, ותודה שהשתתפה עמי בתכנית הקשר הרב דורי.