מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

שמי יפה פוזס, נולדתי בבאר שבע בבית על ידי המיילדת שלנו ששמה "אמגרנפלה" – הפירוש בעברית זה קינמון. נולדתי בתאריך 6.1.1954. לגבי התאריך העברי יש מחלוקת, מכיוון שעד שנרשמתי במשרד הפנים, עבר זמן. לפי מה שאמי מספרת נולדתי בנר שלישי של חנוכה ואילו התאריך הרשמי שרשום לי הוא, כאמור, 6.1.1954. עד היום אני חוגגת את יום ההולדת בנר שלישי של חנוכה.

שם אמי רחל ושם אבי עזיזי. שם סבתי מצד אבי הוא ז'ינה ושם סבי יוסף לבית משפחת דמרי. שם סבתי מצד אמי הוא שהלה ושם סבי מצד אמי הוא מסעוד למשפחת טהר. לפי הסיפורים, סבא מסעוד היה איש עשיר מאוד. בתקופת השואה סבי הוצא מביתו למקום איסוף של יהודים, היכו אותו וחלק מרכושו נבזז. ב"ה, סבא וסבתא משני הצדדים הספיקו להעלות לארץ ישראל.

הבית בבאר שבע היה בקומת קרקע, שכונת "רכבת": היו חמש דירות ולכל אחד היו חצרות מקדימה ומאחורה. רוב הילדות שיחקנו בחצר האחורית, היו עצי פרי כמו: לימונים, ענבים, משמש, רימונים, היה ריח משכר. המצאנו משחקי חברה משום שלא היו אז פלאפונים, מחשב וכו'. זו הייתה ילדות קסומה.

את ילדותי העברתי בבאר שבע. בגיל שנה וחצי הוציאו לי כליה אחת כי ראו שהיה בה גוש. למדתי בגן של הגננת רחל, ואמי רחל, הייתה עוזרת גננת. אני זוכרת שאהבתי את הגן הזה!

בבית הספר היסודי למדתי ב"סיני". אהבתי מאוד להיות בבית הספר הזה, כי שם באו לידי ביטוי כישורים שלי כמו: יו"ר אגודת תלמידים, יו"ר "אגודת הבריאות". מנהל בית הספר היה עודד כהן הזכור לטוב. הוא השקיע המון, ובית הספר נחשב לאחד הטובים. במפקד יום שישי היינו אומרים את שיר של יום מול כולם, והרבה מן הפעמים הייתי נבחרת לומר את המזמור. מורות שהיו זכורות לטוב: המורה מרים בכיתה ד' והמורה לאה בכיתה ה'.

בזמני הפנוי הלכתי לחוגים ציור, בלט, חלילית וריקודי עם. אבל במיוחד אהבתי ללכת לספרייה בבית הספר אחר הצהרים. על הספרייה היה אחראי מר משה לב ז"ל. לספרייה היה אפשר להגיע בכל ימות השבוע לקרוא ולהכין עבודות. לספריה העירונית היה אפשר להירשם רק מכיתה ה', את חטאי אני מזכירה היום – ואני הייתי בכיתה ד'. כדי לעקוף את החוק הזה אמרתי שאני בכיתה ה' (למרות שהייתי ב-ד') ושנה אחרי זה כשהייתי בכיתה ה' אמרתי לספרנית שאני בכיתה ה', אז היא אמרה לי: "אהה, נשארת כיתה?"  חייכתי.

בתיכון למדתי במקיף ב' במסגרת הכיתה התורנית. המורה שלי הייתה סיסי שילקובסקי. בכיתה זו למדנו את כל השיעורים הרגילים וכן לימודי מחשבת ישראל והכנה לחיים. בתיכון, יצאנו להמון טיולים והיה כיף מאוד. במסגרת התיכון היה לנו שיעור גדנ"ע: בשיעורים אלה עברנו מטווחים, הכשרה בידיעת תוואי שטח ועוד. בסביבות חנוכה יצאנו להכשרה בצריפין. שם עבדנו עבור הצבא במחסן לברגים. בשבוע השני שוב החזירו אותנו לצריפין, כי פרצה שביתה בבתי הספר התיכוניים. בשבוע זה הכרתי את החייל שלמאי, שלימים התחתנו.

השתייכתי לתנועת הנוער "עזרא". האמת שהלכתי לשם כי חברה עניינה אותי בעזרא, וגם כי זה היה קרוב לבית. שם למדנו להיות ערכיים יותר, חדורי אהבת מולדת והעם וכן אהבת התורה. בתנועה הייתי מכיתה ז' עד י"א. הייתי חניכה וגם מדריכה. יצאנו לטיולים, היינו שייכים מאוד לחברה והיו לנו פעולות טובות וערכיות. הקומונרים שאני זוכרת: שלמה מוסקוביץ', יקי פריד. השיא של כל שנה בתנועה היה שבת ארגון. בכיתה י"ב סגרו את המבנה של "עזרא" משיקולים כלכליים. החלטתי להצטרף לבני עקיבא עם רוב החברים שלי בתקופה זו. בשנה זו הספקתי לצאת לטיול להרי אילת, מחנה עבודה בקיבוץ יבנה וכן לעין גדי והסביבה.

בסיום הלימודים בתיכון התלבטתי מאוד בין יציאה לגרעין תורני, לימודי אחיות או לימודי הוראה. בחרתי ללמוד הוראה בגבעת וושינגטון ליד קיבוץ יבנה. למדתי שם שנתיים, הלימודים היו ברמה גבוהה ומעניינת. המנהל היה מאיר בקשי, המורים ד"ר אלעזר טוויטו, דינה ועוד. את הלימודים סיימתי בשנה השנייה כי התחתנתי ואת השנה השלישית של הלימודים השלמתי ב"תלפיות" בתל אביב.

התחתנו שלמאי ואני, בתל אביב, ב"בית הכנסת ע"ש יוצאי אנטופול". היה שמח ועם הרבה חברים. אחרי החתונה גרנו ביפו. בשנה הראשונה עבדתי במסגרת ביטוח לאומי בפרויקט מיוחד. כשנולדה בתי הבכורה ציפי, עברתי להוראה בבית ספר "בית וגן" בבת ים, בניהולו של מר סומפולינסקי. החיבור לתל אביב -יפו היה מרגש משום שעברנו לעיר הגדולה, למקום אורבני. יצאנו להצגות, סרטים, טיולים וחנויות גדולות ומקסימות וכמובן לשוק נחלת בנימין.

אחרי שנתיים וחצי ושתי בנות, עברנו לישוב עפרה. גרנו בדירת חדר. הישוב מנה אז שלושים משפחות. לימדתי בבית הספר עד שהיו לנו ב"ה חמישה ילדים: שני בנים ושלוש בנות. אז החלטתי לגדל את הילדים ולהישאר בבית. בעלי החל  קריירה של חקלאי. במהלך השנים קנינו בית, בו אנו גרים עד היום, 43 שנה.

בשלב מסוים בתי ציפי טסה לשליחות בארה"ב .הם גרו בפרלון שבניו ג'רזי. ביקרנו אותם שלוש פעמים, טיילנו במרחבים שם ובמנהטן, ניו יורק ועוד.

לאחר שנולדה בתי השביעית, התחלתי לעבוד בישיבה התיכונית בבית אל במגוון תפקידים. בשנת 2009 למדתי קואוצ'ינג (אימון אישי) בגבעת ברנר, ועד 2016 עבדתי כ"מאמנת לנשים שחייבות להעז לשנות". עבדתי עם עשרות נשים, להביא אותן לידי שינוי כיוון ודרך להצלחה. רבות מהן הצליחו להשיג את המטרה שהציגו בתחילת האימון: חתונה, שינוי כיוון בקריירה, שינוי במערכות יחסים ועוד. עבודה זו גרמה לי סיפוק אדיר גם בתוכן העבודה וגם כי הייתי עצמאית.

במהלך השנה טיילתי עם אמי בתוניסיה, סוג של טיול שורשים. עברנו בין עיירות, בתי עלמין, בתים מבוץ, אתרים ארכיאולוגיים מתקופת הרומאים וגם במקומות מתקופה הצרפתית, שמאופיינים במבנים אירופאים, גם רכבת קלה בצבע ירוק בתוניס הבירה. זה היה לפני הרכבת הקלה שלנו, בירושלים.

בשנת 2016 עברתי ניתוחים שאילצו אותי להישאר בעופרה. אחרי מנוחה, התקבלתי לעבודה כתומכת חינוך בבית ספר היסודי בנחלת בנימין, בעבודה שמקדמת תלמידים. הסיפוק מעבודה זו רב! השנה היא השנה החמישית שלי לעבודה. למרות שעברתי את גיל הפנסיה אני עדיין עובדת בבית הספר, כחלק מצוות מקסים ומיוחד. יש עבודת צוות נפלאה והרגשה של כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם.

הילדים שלי ב"ה פרושים בכל חלקי ארץ ישראל: ציפי ופנחס שץ ומשפחתם בישוב צופים, מירי והלל אדרי ומשפחתם ביקיר, ישראל מאיר ונטע פוזס ומשפחתם במצפה כרמים, אחיסף מנחם והילה פוזס עם משפחתם בהוד השרון, מיכל בארי ומיכאל ומשפחתם בטירת צבי, נילי ודביר בר חי ומשפחתם בעופרה, איילת השחר בירושלים.

הנכדים והשאר קוראים לי יפתל'ה, והסיפור שהיה: הנכדה שלי רצה מהגן והיא רצתה לקרוא לי, ובמקום 'סבתא יפה' יצא לה "יפתל'ה'… וכולם אימצו את זה.

בעתיד אני רוצה ללמוד לימודי ארץ ישראל, לצייר, לצאת לטיולים, ולהיות הרבה בים. וכמובן – יותר מפגשים עם הילדים והנכדים. הנכד איתן, שהשתתף עמי בתכנית הקשר הרב דורי, הוא בנה של נילי.

הזוית האישית

איתן הנכד המתעד: ההשתתפות בתכנית הייתה מאוד יפה ומרגשת, אני עכשיו מכיר יותר טוב את הילדות של סבתא.

סבתא יפתל'ה: היה מעניין ומרגש להעלות זיכרונות ולדעת שזה עובר מדור לדור.