מאגר סיפורי מורשת

שמי טובה קוטינסקי , נולדתי ב1957 בארץ.

גדלתי בתל אביב עם הורי ואחי ראובן, הקרוי על שם סבי (אבי אימי שנספה בשואה) הגדול ממני בשלוש שנים. אבי עבד בבנק ואימי הייתה עקרת בית, שדאגה כל הזמן לילדיה. הורי ניסו שתהייה לנו ילדות רגילה, אבל, לא היו לנו בני דודים, ורק דוד אחד ( אחי אבי ) שגר באמריקה וגם לא סבים או סבתות. לכול החברים של ההורים קראנו  "דוד /דודה", אבל  זה היה כך בהרבה משפחות.

הבילוי העיקרי שלנו כילדים היה משחקים בחצר: מחבואים, קפיצה בחבל, גומי, קלאס, סטנגה, חמש אבנים, גוגואים, אולר.  זו הייתה ראשית הטלוויזיה והיו מעט מאוד שידורים . בגיל 1עשר עברנו דירה לרמת -אביב, ובשכונה שלנו היתה בריכה, כך שבקיץ היינו כול הילדים נמצאים בבריכה רוב החופש הגדול.

אני דור שני לשואה, דבר שהתבטא בשתיקה של אימי, לגבי חלק גדול מעברה,  ודאגה מתמדת לילדים. רק כשבגרתי אימי התחילה לספר על מה שעברה בתקופת השואה, וגם אז תוך ניסיון לשמור עלינו. היו לנו הרבה טיולים משפחתיים בארץ, מכיוון שאבי  היה נוסע בארץ במסגרת עבודתו.

העלייה לארץ של אימי ואבי

לאחר שאימי איבדה במלחמת העולם השנייה את כל משפחתה הגרעינית, היא נשלחה למחנה פלשוב ומשם לאושוויץ.

ב 17 לינואר 1945 יצאה אימי לצעדת המוות מאושוויץ  לכיוון ברגן בלזן שבגרמניה. לאחר מסע קשה היא הגיעה לבלוק 19 שבמחנה. החיים במחנה היו קשים ביותר, וכול יום מתו עוד ועוד אנשים. ב 15.4.1945 הגיע השחרור המיוחל.

בהתחלה אימי חשבה שנשארה לבד בעולם, אך יום אחד היא נזכרה במילים האחרונות שאימה לחשה באוזנה רגע לפני שירו בה " ארנון -באר טוביה". זה היה השם של דודתה של אימי שעלתה לישראל, הרבה לפני המלחמה והקימה בבאר טוביה את ביתה. אימי שלחה לדודתה גינקה גלויה, בה סיפרה שנשארה היחידה בחיים מהמשפחה. אימי חיכתה לתשובה מהדודה, אבל, התשובה לא הגיעה. אימי סברה שדודתה אינה מעוניינת בקשר איתה, דבר שמאוד ציער  אותה. אימי נשארה במחנה והחלה לעבוד שם.

יום אחד הגיע למחנה חייל מהבריגדה היהודית שגר בבאר טוביה. חברותיה של אימי מהמחנה, שידעו על סיפור הגלויה, ביקשו מאימי לשלוח גלויה נוספת, באמצעות אותו חייל לדודה שבישראל. אימי לא רצתה לעשות זאת, מכיוון שהייתה מאוד מיואשת מחוסר התגובה של דודתה (שהסתבר לאחר מכן שכלל לא קיבלה את הגלויה). לאחר הרבה שכנועים אימי מסרה את הגלויה לחייל עבור דודתה. לאחר זמן קצר אימי קיבלה ממנה גלויה בה היא מספרת לה על עוד שלושה בני דודים (מתוך כל המשפחה הגדולה שהייתה ) שניצלו מהמלחמה  הקשה. הדודה כתבה כי אחד מבני הדודים (אולק) מארגן קבוצה של ילדים ובני נוער יתומים שניצלו מהמלחמה, לעלייה לישראל. אימי החליטה לחבור לקבוצה (למרות שהיה לה אישור להגר לארצות הברית, אחרי שיצרה קשר עם קרובת משפחה שגרה שם ).

אחרי מסע נדודים לבד ואחר כך עם הקבוצה שכלל מעבר מגרמניה, לאיטליה והליכה בשלג בהרי האלפים, עלתה הקבוצה לאוניה " מולדת " והם יצאו לישראל באישון לילה באופן חשאי, כי הם היו בלתי לגאליים. האנייה הייתה עמוסה באלפי אנשים וילדים, וכאשר האנייה התקרבה לחופי ישראל, הבריטים תפסו אותם, והעבירו בסירות למחנה בקפריסין. לאחר שהות של כתשעה חודשים במחנה בקפריסין היה אישור לעלייה לישראל. אימי הגיעה לקיבוץ תל – יצחק, ותוך זמן קצר התגייסה ועזבה את הקיבוץ.

אבי עלה לארץ בשנת 1935 – עוד לפני מלחמת העולם השנייה. למרות שאחיו הבכור ועוד מספר בני דודים שלו, עברו לארצות הברית, אבי עזב את כל שאר המשפחה בפולין, ועלה לישראל מתוך רצון ליישב את הארץ. כל המשפחה שנשארה בפולין נספתה בשואה.

הקמת משפחה

שירתי בצבא בבסיס הקריה, שנמצא בתל אביב באזור מגורי. באותה תקופה התחלתי לרקוד ריקודי עם. בחלק מהחוגים בהם השתתפתי, נכח בחור נחמד בשם חננאל, שהיה גם חבר ללימודים של אחי ראובן. שניהם היו עתודאים, שלמדו הנדסה באוניברסיטת תל אביב. חננאל למד הנדסת מכונות ואחי הנדסת חשמל. לאט לאט חננאל ואני הכרנו יותר והפכנו להיות חברים (בני זוג). זמן קצר לאחר גיוסו של חננאל התחתנו,   בתאריך 17.8.1978- ט"ו באב. חננאל שירת בבסיס תל השומר, ואני הייתי סטודנטית. גרנו שנה ברמת אביב, ולאחר מכן עברנו לגור בגבעת סביון. ב- 1980 נולד הבן הבכור שלנו – שחר (אבא של נטע). לאחר מכן נולדו שני הבנים זיו ושי ולבסוף נולדה אחותם שרון. לאחר ששי נולד, עברה המשפחה לרמת גן.

מקצוע ועיסוק

עם שחרורי מצה"ל  למדתי מתמטיקה באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן עשיתי תעודת הוראה, והתחלתי ללמד מתמטיקה בתיכון. לאחר מספר שנים עזבתי את ההוראה בתיכון, לטובת המשך לימודים לתואר שני ודוקטורט. במקביל עסקתי בפיתוח תוכניות לימודים  במתמטיקה, בעיקר בשילוב טכנולוגיה. התחלתי ללמד במכללות להוראה, ולהכשיר מורים למתמטיקה. גם היום, אחרי עשרות שנים במקצוע אני שמחה להכשיר כל פעם מחדש את דור המורים החדש, ולראות את החידושים בתחום ההוראה. בזמני הפנוי אני אוהבת לפתור חידות ותשבצים.

מסורת משפחתית

במשפחה של בעלי חננאל היו עורכים קידוש כל ערב שבת. עם הולדת הילדים אימצנו מנהג זה, כאשר כל ילד ידע שעליו לחזור הביתה בזמן לקידוש, גם אם היה בפעילות בצופים או עם חברים. היום כשהילדים הקימו משפחות בעצמם, גם הם עושים קידוש בערב שבת.

בחגים היינו עורכים סעודות משפחתיות, כאשר גם היום אנחנו משתדלים, שכמה שיותר מבני המשפחה ישתתפו  באירועים אלו. אנחנו מקפידים שלפחות ערב אחד בחג החנוכה, נדליק כולנו יחד נרות, כאשר כל ילד מדליק את החנוכייה שלו.

הזווית האישית

הנכדה נטע: היה לי מאוד כיף לשמוע סיפורים על המשפחה, ואחר כך לכתוב אותם. היה לי גם כיף לפגוש את סבתא שלי, למרות שהיא גרה קצת רחוק. למדתי שיש דברים שהשתנו מאוד ויש דברים שנשארו אותו דבר.

סבתא טובה: שמחתי מאוד להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי. זו היתה הזדמנות להכיר את נכדתי נטע במרחב אחר (בביה"ס בו היא לומדת) ולא בביתה או בביתנו. האפשרות לזמן איכות רק איתה, כשהיא קשובה לסיפורים על ההיסטוריה המשפחתית, גרמו לי נחת גדולה. זו היתה הזדמנות גם עבורי לעצור את המירוץ היומיומי, ולחשוב איך ומדוע ההורים שלי הגיעו לישראל, ומה המשמעות של לגור כאן.