מאגר סיפורי מורשת

הסיפור מפי סבתא זהבה: "נולדתי בשנת 1952. עד גיל שנתיים גרנו באוהל ומשם עברנו לצריף בו התגוררנו עד שנת 1958.

ילדותי המוקדמת הייתה מאוד כיפית ושמחה. למרות שלא היו לנו משחקים, הפעלתי את הראש והמצאתי משחקים. המשחקים היו זרדים ואבנים. מהזרדים הכנתי בובות והאבנים שימשו לכף מטבח. חקוק בזכרוני הרגע שבו קיבלתי מאחותי את הספר הראשון שלי ״עמי ותמי״, לא הייתה מאושרת ממני!! על בובה יכולתי רק לחלום…

בשנת 1958 עברנו לבית פרטי בנווה מונוסון. בצריף לא היה חשמל. אמי בישלה על פרימוס ופתילה, את הבית הארנו בלוקס. המקלחת הייתה מבנה פח וגם השירותים, שניהם כמובן היו מחוץ לצריף. כשעברנו לבית ״מאבן״ (לבנים) אני זוכרת שעמדתי מתחת למתג החשמל, הדלקתי וכיביתי את האור – מנסה להבין את הפלא. בבית החדש הייתה אמבטיה ומים חמים זורמים מהברז – פלא!

בצריף אמי חיממה מים בדוד על הפרימוס וקילחה אותנו בפיילה בתוך המטבח הקטן. בגדים חדשים קנו לנו פעמים בשנה: בראש השנה ובפסח. חיכינו בהתרגשות ובציפייה לערב החג כדי ללבוש כבר את הבגדים החדשים, אין לתאר את השמחה… שנות ילדותי עברו עליי ועל חבריי בעיקר בחוץ בשלל המשחקים: קפיצה בחבל, תחרויות ריצה, חמש אבנים, משחקי גולות, קלאס ובגני המשחקים. בערב אפשר היה לשמוע את האימהות קוראות לילדיהם להכנס הביתה. ללא ספק הייתה לנו ילדות שמחה…"

סבתא זהבה בילדותה

סיפורה של שרשרת

"לפני כ-16 שנה, החלטתי להביא את אמי ז"ל לרמת הגולן (שם התגוררתי 30 שנה). כעשר שנים סעדתי (עזרתי) את אימא. כל רגע מזמני הוקדש לאמי. אחרי יום עבודה (כגננת), יום לא קל, ביליתי את זמני בלדאוג לה. ערב אחד, באה אמי ביד קפוצה ורצתה לתת לי משהו, חשבתי שזה כסף ודחיתי את ידה…"זה לא כסף", היא אמרה והגישה לי את השרשרת היחידה שנותרה לה (כל השאר נגנב). מאוד מאוד התרגשתי ובדמעות ניקוו בעיני… מאז שמורה אצלי השרשרת היקרה מפז. זהו זיכרון מאמי היקרה והאהובה."

הזוית האישית

שחר: נהניתי ולמדתי דברים חדשים ומעניינים על משפחתי.