מאגר סיפורי מורשת

שמי ולנטינה פושקרב, נולדתי באוזבקיסטן, בעיר הבירה טשקנט. דיברנו בבית בשפה הרוסית, ובמסגרות החינוכיות למדנו גם אוזבקית. קראו לי ולנטינה כי ההורים שלי אהבו את השם ובחרו בו. לאימא קראו נלי מיכאילוב, ולאבא אנטולי טימופייב. יש לי אחות גדולה. אחותי, גליה, גרה בנתניה ואנחנו בקשר טוב. היה לי גם אח גדול, ניקולאי, שנפטר לפני הרבה שנים.

גדלנו בסביבה טובה. בבית שלנו היו שלושה חדרים. בישלנו את האוכל במטבח, התקלחנו במקלחות ציבוריות (לא היו מקלחות בתוך הבית עצמו), ובקיץ התקלחנו בחצר, כשכבר לא היה קר כמו בחורף. כיבסנו בגדים בסיר גדול במים רותחים וסבון. כשהיינו ילדים קטנים, שיחקנו בחצר הפרטי שלנו בבית. מאחורי הבית שלנו היה מפעל לעיבוד כותנה, וכולנו גרנו באותה שכונה – כל משפחתנו המורחבת התגוררה בשכונה הזאת.

לידינו הייתה גם רכבת (מסילות) ושומר שתמיד עבד שם. בהמשך השכונה היו בתים נוספים, של אנשים אחרים. גרנו בשכונה סובייטית רגילה. את הקניות ערכנו בשוק ובחנויות. היה צריך לקום מוקדם בבוקר כדי לתפוס תור ולקנות בשר. אבא שלי היה חשמלאי ראשי בשדה התעופה של טשקנט, ואימא שלי עבדה במפעל במפעל לעיבוד כותנה כטכנולוגית ראשית. ההורים שלי היו אנשים כנים ואמיתיים מאוד, תמיד חסכו כסף בעצמם, ולא לקחו מאחרים שום דבר. לאימא היה שיער שחור וקצר, עיניים בצבע חום בהיר. היא תמיד לבשה שמלות, כמו כל הנשים באותה התקופה. לאבא שלי היה שיער בהיר, עיניים כחולות בהירות. לבש תמיד את הבגדים שאימא שלי נתנה לו (אשתו). הם חיו ביחד 70 שנה. שניהם נולדו באותה שנה – 1927. הם נפטרו באותה שנה- 2013. אימא שלי נפטרה תשעה ימים אחרי פטירתו של האבא. זה היה כל כך קשה כי אימא שלי לא יכלה להמשיך להיות בלעדיו!

זיכרון ילדות בלתי נשכח שאני יכולה לספר: סיפור שהתרחש במסיבת הסיום שלנו, כאשר היה עמוד שעליו היה מן כלי שדומה לסיר, ובתוך הכלי הייתה אש בוערת (אמיתית). היו שני בנים שרצו מסביב לעמוד הזה, ואני שמתי לב שהסיר עם האש עומד ליפול עליהם. מיד רצתי לעברם והצלתי אותם. כתוצאה מכך נפגעו (נשרפו) הגבות שלי, הריסים והשיער. לכן עד היום יש לי גבות דקות.

היו לנו משחקי ילדות, שכל הילדים שיחקו בהם באותה התקופה: קלאס, דלגית, שחמט, שש-בש, клек засек  ошички. (השניים האחרונים הם משחקים אוזבקיים מקומיים).

היינו שלוש חברות, גרנו באותו הרחוב: אני בבניין 16, מרינה בבניין 14 ותמרה בבניין 18. היינו חברות טובות ושיחקנו בחצר שליד הבתים, כמעט לא ישבנו בבית, שחינו בנהרות ובנחלים שהיו באזור. בשעות הפנאי שלי הייתי עסוקה בהכנת שיעורי בית, קריאת ספרים, הצטלמתי ולמדתי להצטלם, השתתפתי בחוג להתעמלות קרקע. כשהייתי קטנה ממש הייתי גם חוג שחייה, וכן השתתפתי בחוגי מחול בבית-הספר. המאכלים האהובים עלי היו (וגם כיום) תפוח-אדמה מטוגן ובשר חזיר (כמו פסטרמה, שהיא עשויה מחזיר). בילדות שלנו היו המון ממתקים, וכל החנויות היו "מפוצצות" בממתקים ובסוכריות.

כשלמדתי בבית-הספר, היו לנו תנועות נוער (משהו כמו "צופים"). בתנועות הנוער היו מארגנים עזרה לאנשים שונים, והילדים בתנועות הנוער היו יוצאים ביחד לטיולים ופעילויות שונות. את רוב הילדים קיבלו לתנועת הנוער בלי בעיה, אבל אותי משום מה לא קיבלו, למרות שהיו לי ציונים גבוהים ותמיד עזרתי לכולם. היה לנו ילד חכם בכיתה, שתמיד ניצח בכל התחרויות הבית-ספריות שהתקיימו בנושאים. יום אחד, הוא שמע שאני לא התקבלתי לתנועת נוער, וביום הזה הוא קיבל פרס של מדליה. הוא היה כל כך חמוד ונתן לי את הפרס שלו. המנהלת ראתה את המעשה שלו, ומאוד העריכה זאת, וכך נתנה לו פרס נוסף (חוץ מהפרס שהוא נתן בעצם לי).

כשהייתי בת 18 הכרתי את בן זוגי. הוא חזר מהצבא והגיע למפעל שבו עבדתי. המעניין הוא שהוא עבד לפני הצבא עם אימא שלי, וכשחזר מהצבא התאהב בי בגיל 18.5. כבר התחתנו ובגיל 19 נולדה יוליה הבת הבכורה שלי (אימא של מישל) ואחרי כמה שנים נולד בני דניאל (דוד של מישל).

החלטנו לעלות לארץ, מפני שהרופאים אמרו לאימא של מישל, שהייתה אז בהריון עם הבת הגדולה (אחות של מישל), שהתינוקת עלולה לא להיוולד. לכן חיפשנו מקום מתאים יותר ללדת. היה קשה מאוד להיפרד מכל המשפחה, שנשארה באוזבקיסטן, התגרשתי, עזבתי הכל, מכרנו את הבית ועלינו לארץ בשנת 1998. כשהגענו לארץ התיישבנו בנתניה, נולדה הנכדה הראשונה שלי –ולרי. לאחר 11 שנים נולדה מישל. עד היום אנחנו מתגוררים בנתניה.

באוזבקיסטן עבדתי במפעל לעיבוד כותנה. בהמשך התקבלתי לעבוד בבנק ממשלתי בטשקנט והמשכורת עלתה פי 4 לעומת מקום העבודה הקודם. אהבתי מאוד את העבודה במפעל והיו לי שם חברות רבות, אבל בבנק אהבתי את העבודה במיוחד בגלל המשכורת.

יש לנו מכתבים שעוברים במשפחה מדור לדור, שכתב אותם סבא שלי. שמו היה מיכאל אלכסיינקו. תרגום המכתב, שממש יקר לכולנו במשפחה:

מכתב 1 – 06.1944

"הגורל רצה שהפלוגה שלנו במלחמה תעבור במוגילב (עיר בבלארוסיה). בעלות השחר נכנסתי לעיר, שנראתה "מתה", ריקה מאדם (כן…העיר ממש "מתה").

יותר מ-60 אלף אנשים נרצחו במלחמה על-ידי הנאצים. הגעתי למקום של הבית שלנו בעבר, הבית כבר איננו. ההפגזות הפציצו את הכל. קשה כעת לתאר את מה שעברתי אז… ראיתי הרבה כאב אנושי, ייסורים של אנשים – בנשמה הזועקת שלי לא היו דמעות. אבל במובן מסוים כולנו קצת אגואיסטים, ותחושת הבדידות, כשמרגישים שמאבדים את חוט התקווה האחרון… הלב מתכווץ מיגון… במבנים של מפעלי הבד מצאתי את אימא שלי הקשישה, בקושי חיה, אח נלי…. זאת אספר כשניפגש. המלחמה נמשכה וכעבור יומיים הייתי במינסק. באותה השנה…" (כאן מסתיים המכתב…אין לנו את ההמשך).

מכתב 2- 12.04.1947

"שלום בתי היקרה!

היום אני לא יכול להגיד שהיום הזה דומה לקודמו, לא, היום אני מאושר בלי סוף יקירתי, אהובתי, האושר שלי, השמחה שלי. כמה שאני שמח לקבל ממך מכתבים, כמה רגשות מציפים אותי, אני אפילו לא יודע ממה להתחיל – תסלחי לי, אך במכתבי לא אוכל להעביר את כל מה שממלא את נשמתי כלפייך. יש לי רצון אחד – להרים אותך בזרועותיי, לחבק, לחמם בנשיקות את ליבך הקטן, שעובר כל כך הרבה ייסורים וקשיים בשנים הללו. כן…. שנים… אי-אפשר להוציא מהנשמה את השנים האלה, בזכרונות הנעבר מעביר…" (כאן מסתיים המכתב, אין לנו המשך).

האירועים המיוחדים שאנחנו חוגגים יחד עם כל המשפחה הם: ימי הולדת, פסחא, ראש השנה, פסח, שנה חדשה ועוד…

בישראל אני עובדת כמטפלת, ועוזרת לאנשים קשישים. יש לי תחביבים שונים: אני אוהבת מאוד לתפור, לסרוג, לבשל ,לשחק בטלפון במשחקי מילים, לצפות בסדרות מעניינות. אני מאוד אוהבת לבלות יחד עם הנכדים שלי, אני אוהבת לצאת איתם לקניון ולקנות להם דברים.

הזוית האישית

מישל: נהניתי להכין את הסיפור, במיוחד עניינו אותי סיפורי הילדות של סבתא וכיצד הם חיו בעבר. למדתי מהעבודה שאפשר לשמוח ולחיות באושר גם כשאין את כל התנאים החומריים שיש היום. לדוגמא: סבתא סיפרה שהם התקלחו במקלחות ציבוריות, ועדיין האנשים היו מגובשים ועזרו אחד לשני, גם כשלא הכירו אחד את השני. האנשים היו פחות מפונקים. מסר חשוב: למדתי מהראיון עם סבתא הוא שחשוב וצריך לעזור לאנשים אחרים, כפי שהיא בעצמה עזרה לאותו הילד שכמעט נשרף, היא הצילה אותו.

סבתא ולנטינה: אני שמחה מאוד שנכדתי שואלת ומתעניינת בחיים שלי ובעברי. היה לה כיף מאוד לספר סיפורים מהחיים שלה, הייתה לנו שיחה מרגשת.