מאגר סיפורי מורשת

שמי דרורית, נולדתי בתאריך 23.10.1950  בקיבוץ בית גוברין. היה ויכוח בין אבא לאימא בנוגע לשמי, אבא רצה לקרוא לי דרורה ואילו אמא רצתה דרורית. בסופו של דבר השם הרשמי שלי בתעודת הלידה הוא דרורה ובמציאות אני נקראת דרורית.

הייתי הילדה הבכורה של הקיבוץ. בגלל שהייתי הילדה היחידה בקיבוץ כולם מאוד מאוד אהבו אותי, זאת הייתה תקופה שאני זוכרת מאוד לטובה. הקיבוץ היה בנוי משני גרעינים (שתי קבוצות של עולים צעירים שבאו ליישב את קיבוץ בית גוברין).  אבא עבד בפלחה והיה אחראי על קציר החיטה והשעורה עם קומביין מאוד גדול. מדי פעם היה לוקח אותי על הקומביין לקצור אתו והרגשתי על גג העולם. אימא עבדה במטבח. הייתה אצלנו לינה משותפת. פעם בשבוע ההורים היו נוסעים לתל אביב לסרט ואני, בגלל שהייתי הכי גדולה, הייתי צריכה להיות ה"אימא" של כולם שנשארו לבד בבית הילדים.

הגיע הזמן שלי ללכת לכיתה א'. בקיבוץ עדיין לא היה בית ספר ולכן התכנית הייתה לשלוח אותי עם טנדר של הפועלים לקריית גת… ההורים לא הסכימו לכך ולכן עזבו את הקיבוץ למושבת מנחמיה, שם גרה אחותה של אמי. גרנו במנחמיה ארבע שנים, תקופה שהייתה לי מאוד מאוד קשה. בעיקר בהשוואה לחיים בקיבוץ שהיו לי כמו גן עדן. ההורים עבדו בחקלאות וזה היה מאוד לא פשוט בשבילם, כי היו הרבה מאוד פגעי מחלות ומזג אוויר, כולל מכות ארבה שפגעו בגידולים וכמובן מאוד השפיע עלינו כמשפחה. בשנה הרביעית ההורים התגרשו וזאת הייתה תקופה מאוד לא פשוטה בשביל ילדה בת-10. בכיתה ה' הייתי ילדת חוץ באשדות מאוחד… שוב להיקלט בחברת ילדים חדשה ומשפחה מאמצת (אימא גרה בטבריה ועבדה בטבריה). למעשה מאז המעבר למנחמיה הקו שמלווה אותי לאורך כל חיי הוא נדודים והישרדות, לא לחשוש להתמודד עם אתגרים חדשים ותחומים לא ידועים.

אימא התחתנה עם בן קיבוץ אפיקים ולכן עברנו לאפיקים, ומאז עד היום אני באפיקים. באפיקים נכנסתי לכיתה ו' ושוב היה עליי להיקלט בחברת ילדים חדשה, מטפלת חדשה ומורים חדשים. היה לי מאוד קשה, הרגשתי לא שייכת נטע זר. בבית ספר תיכון למדתי בבית ירח, מאוד אהבתי את למודי החקלאות, הביולוגיה והספורט. הכרתי חבר'ה חדשים שיכולתי להרגיש מאוד בנוח איתם. עבדנו יום בשבוע ואני עבדתי תמיד בחקלאות, בדרך כלל בכרם.

הצבא: שנים 1968-1970

לא רציתי להיות פקידה לכן התגייסתי לנח"ל ל"בנות משקים לפיקוד". עשיתי טירונות, קורס מ"כיות ומיד הפכתי להיות מפקדת כיתה. ושם, בל"ג בעומר במחנה 80, פגשתי את אריק, הבעל שלי עד היום.

הומלצתי ע"י המפקדת שלי ללכת לקורס קצינות. נדרשנו לערוך הרצאה לפני כל הקורס והיה לי מאוד קשה, לכן אחרי חודש הודחתי מהקורס שהיה לי מאוד קשה, מביך ומתסכל. הוצבתי להיות מ"כית בהיאחזות נח"ל דקלה בפתחת רפיח. זאת היית תקופה מאוד מרגשת ומעניינת. בנח"ל דקלה היו שני גרעיני נח"ל של בני עקיבא ומהם למדתי על הדת היהודית על הצדדים היפים שבה. אחד הדברים המרגשים שהיו שבהתחלה הוא שלא היו מים זורמים, עד שיום אחד היינו בשדה, פתחנו ממטרות ויצאו מים!! ומאז גידלנו חצילים ותותים תחת חממות. שילבנו בין עבודה בחקלאות לבין פעילות צבאית. שירתי בנח"ל דקלה כשנה ואז השתחררתי.

חזרתי לאפיקים והתחלתי לעבוד בחינוך בפעוטונים. לאחר כחודש בתאריך 24.5.1970 התחתנתי עם אריק שעדיין היה צריך לשרת בצבא כחצי שנה. היה נהוג לעשות חתונות קבוצתיות, של כמה זוגות ביחד בל"ג בעומר, חגיגה של כל הקיבוץ. החתונה שלנו נערכה עם עוד שני זוגות על הדשא המזרחי של חדר האוכל. בחתונה הייתה הצגה של "החתונה היהודית", היה מאוד מרגש. כשאריק השתחרר מהצבא יצאנו לשלושה חודשים טיול באירופה. קיבלנו מאימא של אריק כתובות של בני משפחה שהצליחו להינצל מהשואה לצרפת ולבלגיה, הצלחנו ליצור איתם קשר ולבקר אותם, זאת היית חוויה מאוד מאוד מרגשת ומיוחדת. לאחר שלושה חודשים חזרנו לאפיקים, אריק לעבודה בחשמליה ואני חזרה לחינוך. אחד הדברים שמאפיינים אותי הוא לקחת אתגרים חדשים מתחומים שלא הכרתי קודם. במהלך העבודה בחינוך נולד בשנת 1972 גדי בננו הבכור. הייתה עדיין לינה משותפת ולילה לילה היינו צריכים להשכיב את גדי בפעוטון.

מלחמת יום כיפור תפסה אותנו כשגדי היה בן שנה. אריק היה במלחמה על רמת הגולן ובשלושה השבועות הראשונים לא שמענו ממנו כלום. היינו מאוד מאוד במתח עד שקיבלנו גלויה מאריק על קרטון של קופסת תחמושת. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1974 נולדה הדס, אמו של איתמר, ועדיין הייתה לינה משותפת. כשהדס הייתה בת שנה הוחלט בקיבוץ לעבור ללינה משפחתית. לא היו לנו תנאים מתאימים בבית ללינת שני ילדים קטנים, קיבלנו מיטת קומתיים מהקיבוץ ובצפיפות רבה הצלחנו להתארגן. לאחר עשר שנים בחינוך הלכתי ללמוד מורה לחינוך גופני באוהלו. לא עסקתי במקצוע חינוך הגופני אלא נכנסתי לעבוד ברפת ומיד הייתי "ראש גדול". ברפת עבדתי עשר שנים שמיתוכם הייתי מרכזת הרפת (…"ראש גדול"). למדתי המון דברים שלא ידעתי גם על עולם הפרות וגם על מערכות חליבה ממוחשבות שאז רק היו ב"חיתולים". במהלך העבודה ברפת התגייסתי לשנה בקיבוץ וניהלתי את חדר האוכל (…לקחתי אתגרים חדשים).  נדב נולד בשנת 1983, ענת נולדה בשנת 1984, שניהם במהלך העבודה ברפת. מבחינתי הריון הוא לא מחלה ולכן עבדתי ברפת עם הפרות עד הלידה. לאחר סיום העבודה ברפת שוב לקחתי אתגר חדש, תחום שלא היה מוכר לי כלל – ניהול הקשישים באפיקים, תקופה שבה למדתי דברים חדשים ומאתגרים. לאחר שלוש שנים נכנסתי לעבוד בצח"ם – מפעל למערכות חליבה ממוחשבות. גם בצח"ם לקחתי אתגרים חדשים והייתי "ראש גדול", עסקתי בהדרכת לקוחות, ניהלתי את מחלקת שירות לקוחות ולבסוף עסקתי במחקר.

סבתא

בשנת 2004 נולד נכדי הראשון נתנאלי, שעשה אותי סבתא. זאת הייתה התרגשות גדולה… כשנשאלתי אם אני רוצה להיות סבתא לפני שנתנאלי נולד אמרתי "עדיין אני לא מוכנה להיות סבתא…" אבל אחרי שנתנאל נולד הפכתי להיות סבתא מאושרת. עד עכשיו אנחנו עשירים בתשעה נכדים. אנחנו עדיין עובדים ועסוקים ולכן יש לנו מעט זמן לבלות עם הנכדים, למרות שמרגישים לחץ מהילדים שנבלה יותר זמן ונעזור עם הנכדים. היה חשוב לנו להעביר לילדים שלנו ולנכדים להגיע להישגים לא על חשבון אחרים.

לסיום, מהילדה הקטנה שעברה גלגולים לא פשוטים בילדות, הצלחתי יחד עם אריק, בן זוגי, להקים שבט של ארבעה ילדים מוצלחים ותשעה נכדים מקסימים. לאורך החיים התמודדתי בהצלחה עם משימות גדולות. אני יודעת שעשיתי טוב לאנשים בכל מקום שמילאתי תפקיד.

הזוית האישית

דרורית רק השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נכדה איתמר ארם גלושקו. התכנית נערכה בביה"ס אפיקי ירדן בקיבוץ אפיקים, התשע"ט.