מאגר סיפורי מורשת

שמי בלומה בלאו לבית גרשוני. נולדתי בירושלים, בשנת תשכ"ג, ליצחק וברוריה גרשוני, אחות לאתי, ומאיר (אחר כך נולדות עוד שני אחים: מושון, ויהודית). קראו לי בלומה על שם סבתא של אבא שלי שנרצחה בשואה, משמעות השם בלומה הוא פרח.

הבית הראשון שלי היה בירושלים, בשכונת קריית יובל. גרנו בקומה הראשונה בבניין בן שלוש קומות. היה לנו בית קטן, אך חמים ונעים. כשגרנו בירושלים, בילינו הרבה אצל משפחת פישר שהיו לנו כמו דודים אמיתיים, אבי הכיר אותם כשהיה במחנה מעצר בקפריסין והם עלו יחד לארץ. הם עבדו וגרו בתוך מוסד לילדים נכים ומוגבלים ואנו הגענו לשם הרבה ולמדנו להכיר את השונה מאיתנו ואהבנו לעזור במה שהיה אפשר. המשחקים ששיחקנו היו קלאס, חמש אבנים, גומי, מחבואים, ותופסת.

אחיי ואני לא זכינו לסבא וסבתא, משפחתו של אבי נספתה בשואה (להוריו קראו משה גרשון וברנדל), והוריה של אמי (מאיר ושרח) נפטרו כשהיא הייתה ילדה קטנה, והיא עלתה לבדה ארצה.

אבי הוא ניצול שואה, זו עובדה שמשפיעה מאוד על החיים שלי. אבא שלי היה אבא חם ואוהב שמאוד רצה שתהיה לנו ילדות שמחה, ולכן לא סיפר לנו מה עבר. רק כשהנכדים שלו כתבו עבוד שורשים הוא התחיל לספר. אני באופן אישי מחוברת מאוד לנושא וקוראת הרבה ספרים. אני מקווה להתפנות וללמוד לעומק את הסיפור של אבי ז"ל (נפטר לפני כחמש שנים) כדי להמשיך ולספר אותו לדור הבא. יש לנו בבית חנוכייה מיוחדת שתלויה על הקיר שהייתה שייכת לאבי.

כשהייתי בת 4, פרצה מלחמת ששת הימים וזה זיכרון הילדות הראשון שלי. גרנו בירושלים וממש חווינו את המלחמה. לא היה מקלט וכל השכנים ירדו לגור אצלנו, בקומה הראשונה. אני זוכרת שכל הבית היה מלא מזרנים ובכניסה לבניין היו שקי חול מונחים אחד על השני כדי לחסום את הכניסה לבניין, שלא ניפגע מכדורים. שמענו וראינו את הפיצוצים הרבים, המבוגרים היו צמודים לרדיו כדי לשמוע חדשות והייתה התרגשות גדולה שהסתיימה המלחמה, אני זוכרת שנסענו לכותל לאחר המלחמה.

כשהייתי בת 6, עברנו לגור בבאר שבע, התחלתי כיתה א' בסביבה חדשה אך ב"ה השתלבתי מהר והיו לי הרבה חברות. בבית הספר היסודי אהבתי לעשות עבודות, במיוחד בהיסטוריה.

כשהייתי בת 8, טיפסתי על כיסא כדי לקחת ממתק מהארון. הייתי ילדה שמנמונת ונפלתי על המרפק עם כל הכובד… העצם זזה ממקומה ועשו ניתוח מסובך שבו שמו לי פלטינה (סוג של מתכת מיוחדת) שנמצאת ביד עד היום. בשנים הראשונות, כשעברתי במגנומטר הייתי מצפצפת בגלל המתכת שביד…

בת המצווה שלי הייתה בבית. הזמנו את השבט שלי ועוד כמה חברות מהכיתה. אימא שלי הכינה את האוכל והיה מאוד שמח.

העבודה הראשונה שלי הייתה לסרוג כיפות, סרגתי הרבה כיפות ומכרתי, התחלתי לסרוג בערך בכיתה ח'. אחר כך עשיתי הרבה בייביסיטר כדי להרוויח כסף.

בשנה הראשונה של השירות הייתי בקרית ארבע, עזרתי לילדים בבית הספר, ואחר הצהרים הדרכתי בבני עקיבא והתנדבתי עם ילד אוטיסט. בשנה השנייה הייתי בירוחם בבית ספר ובמרכזיה פדגוגית.

חברה משותפת הכירה ביני ובין סבא, החתונה הייתה שמחה ב"ה, ביום חורפי וגשום, התחתנתי בגיל 20.5. התחתנתי עם סבא בט"ו בשבט, תשמ"ד. סבא למד בישיבת ההסדר בקרני שומרון ומאז החתונה אנחנו גרים פה. בתחילה גרנו בקראוון, במשך תשע שנים, ובהמשך עברנו לבית שבו אנו גרים עד היום. נולדו לנו חמישה ילדים מתוקים ובנוסף, היינו משפחת אומנה של ילדה מתוקה שהייתה אצלנו מגיל 4 עד גיל 15. לצערנו אי אפשר היה להמשיך במשימה אך אנו שומרים איתה על קשר ומשתדלים לעזור לה.

השלב הבא בחיים, והמהנה מאוד, היה כשנולדת את, אביה המתוקה, נכדתנו הבכורה, והפכת אותנו לסבא וסבתא. עם כל נכד ונכדה שנולדים המשפחה גדלה והשמחה רבה.

אני עובדת כמורה ומחנכת של כיתות ה'-ו' ומאוד אוהבת את עבודתי. בתחילת דרכי עבדתי כמעצבת גרפית אך מכיוון שרציתי להיות יותר עם ילדיי הקטנים. התחלתי לעבוד כסייעת בבית הספר ובהמשך למדתי הוראה ומאז אני שם.

הזוית האישית

אביה: למדתי יותר על עברה של סבתא וגיליתי דברים שלא ידעתי עליה. אני מאחלת לסבתא להמשיך ולהצליח לחקור אודות אבא שלה ז"ל.