מאגר סיפורי מורשת

שמי עדו, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד סיפור מחייו של סבתא רבתא שלי, אסתר (סי) ריבא. יחד אנו מנציחים את סיפורה במאגר המורשת של התכנית.

סבתא אסתר, המכונה סבתא סי, היא סבתא של אימא שלי (מיכל), ואימא של סבתא אנט (אימא של מיכל). סבתא סי נולדה בשיקגו בארצות הברית בשנת 1935 לנפתלי והינדא סטון. היו לה שני אחים והרבה דודים ודודות מצד אימא שלה (משפחת רוזנשטיין). כשהייתה ילדה קטנה, המשפחה עברה לגור בדטרויט שבמישיגן, שם היא גדלה, למדה, התחתנה, הקימה משפחה עם סבא רבא משה ריבא ונולדו להם שלוש בנות. בשנת 2003 הם עלו לישראל לקיבוץ עין הנציב.

סבתא סי מספרת: "הייתה לי משפחה נהדרת. בשבילי הם היוו מפלט בטוח מהעולם הגדול. היו לנו זמנים טובים ביחד ותמיד ידענו לתמוך אחד בשני. למרות סגנונות החיים השונים, הדודים והדודות היו קרובים מאוד אחד לשני ותמיד עזרו ואהבו להיות ביחד. בית הוריי הייתה נקודת מפגש לכל הדודים. במיוחד לכבוד חג הפסח ולמרות ההבדלים, אף פעם לא שמעתי מריבות, צעקות, או מילות כעס בזמני מפגש, ולא דיברו לשון הרע. לא אחד על השני ולא על אנשים אחרים. תמיד הרגשתי בטוחה בקרבת המשפחה.

בהיותי בת שבע ובדיוק כשמצב הרוח בבית התחיל להשתפר, אבא נפטר. היה לו אפנדיציט והוא חלה במחלת הצפקת. לפני שהספיקו לטפל בו, לבו הפסיק לפעום. היה לי קשה מאוד בלי אבא, אבל אמי היקרה לימדה אותנו שהקדוש ברוך הוא משמש אב ליתומים ובעל לאלמנות, ואם רק נבטח בו, הכל יסתדר בסוף על הצד הטוב… ככה נעבור את הזמנים הקשים בהמשך. אמי נפטרה בי"ח חשוון תשכ"ח (היא הייתה כבר סבתא להרבה נכדים). כל יום בחייה אימא חיה עם חסד, בטחון, אמונה, "גם זו לטובה", הכנסת אורחים, הצנעת לכת, ונזהרה מלדבר לשון הרע. יש פסוק בספר מיכה שמתאר את אימא שלי (פרק ו', פסוק ח'): "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך. כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכם עם אלה-יך."

הילדות באמריקה

היו לי שני אחים. יחזקאל היה הבכור, אני הייתי האמצעית, ומנדל היה הקטן. היינו יהודים אמריקאים דור ראשון, אך גדלנו בבית שעדיין שמר על צורת החיים שהייתה באירופה. היה עלינו להסתגל לחיים החדשים באמריקה. מבוגרי המשפחה דיברו יידיש ביניהם. הילדים כמובן דברו אנגלית בבית הספר. אחרי מות אבי, אימא דברה איתנו באנגלית רוב הזמן אבל כשנפגשה עם האחים והאחיות שלה, כולם חזרו לדבר ביידיש.

פעם, בשנת המלחמה, אני זוכרת שהתבקשנו להביא לבית ספר צעצוע או שי קטן שיישלח לילדים פליטים באירופה על ידי הצלב האדום. לי היו שתי שרשראות מיוחדות מאוד (בעיניי) שדודי נתן לי. הן היו עשויות מאטריות והיו מיוחדות ויפות. בכיתה היה עלינו לעמוד ולספר לכולם על השי שבחרנו לשלוח. אני הייתי ילדה ביישנית ולא היה לי קל לעמוד לפני כל הכיתה, ניסיתי להסביר: השרשראות האלו מיוחדות כי הן עשויות "מלוקשן". המורה ניסתה לשאול למה אני מתכוונת. לא ידעתי בזמנו ש"לוקשן" זו לא מילה באנגלית, ולא הבנתי למה המורה לא מבינה אותי. לבסוף אמרתי: "את יודעת – מה ששמים במרק…" ילדים רבים התחילו לצחוק והייתי מתוסכלת מאוד. לבסוף ילד אחר שגם היה יהודי אמר: "היא מתכוונת לאטריות." לקח לי זמן להבין שהיה עולם שלם שהבין רק אנגלית. לעיתים קרובות הילדים האלו היו לועגים למבטא שהיה למבוגרים שלנו כשדיברו אנגלית".

אני אחי ואימי

משחקי ילדות

אהבנו לשחק הרבה משחקים בחוץ: בייסבול, חיי שרה, שוטרים וגנבים, קאובוי ואינדיאניים, מחבואים ומחניים. תמיד מצאנו משהו כיף לשחק. כשהיינו בחוץ אהבנו גלגיליות במיוחד. לא היו לנו נעלי גלגיליות, רק הסוג שמרכיבים מעל הנעל. אני ויחזקאל היינו מחליקים בזוג אחד, כי לא היה לנו מספיק כסף לקנות עוד אחד. פעם חסכנו כסף ביחד כדי לקנות זוג גלגיליות, ניגשנו למכולת השכונתית והחנווני נתן לנו שני ארגזים מעץ, פרקנו אחד מהם ואת השני השארנו בשלמותו, כך הרכבנו לנו קורקינט קטן. אני זוכרת איך השווצנו בשכונה עם הקורקינט שלנו.

בקיץ, כמה מהאנשים הפעילו את הממטרות שלהם ונתנו לנו לרוץ ולשחק במים הזורמים. אהבנו לחכות למחלק הקרח ולמחלק החלב שהגיעו לשכונה, כי היו להם עגלות רתומות לסוסים. לפעמים האכלנו את הסוסים בקוביות סוכר קטנות וגם נהגנו לשבור כמה שבבי קרח מהבלוקים שהיו על משאית הקרח. לנו לא היו מקררים, היו לנו תיבות קרח ומחלק הקרח היה מביא לנו בלוקים גדולים של קרח כדי לשמור על המאכלים הקרים".

סבתא רבתא סי מחזיקה אותי – הנין שלה

אני וסבתא אנט מצולמים עם הספר שכתבה סבתא רבתא סי

הזוית האישית

סבתא רבתא סי: כל כך שימח וריגש אותי שכותבים את הסיפור שלי והיה לי מאוד כיף לדבר עם הנין שלי.

הנין המתעד עידו: היה לי ממש כיף ללמוד דברים חדשים על סבתא שלא ידעתי עליהם קודם.