מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של אסתי

נולדתי בשנת 1958 בתאריך 24.2, כשהמדינה הייתה בת עשר. כשנולדתי הייתי רק שבוע או שבועיים ימים במעברה, ומשם ההורים שלי כבר עברו לשיכון בשכונה שנקראת רמת ורברג בפתח תקווה ושם גדלתי עד גיל 14.

במעברה בה גרתי לא היו חדרים זה היה מין צריף כזה שהשירותים היו בחוץ, שם גרו ההורים עם עוד שלושה ילדים שנולדו לפני (האחים שלי), אני הצטרפתי לימים ספוריםלחיים במעברה עד שהם עברו לשיכון (זה נקרא דירת שיכון).

בדירת שיכון היה חדר אחד להורים, היה מבוא כזה, סלון שהוא כאילו החדר הנוסף ומרפסת קטנה, והיינו ששה אחים שגדלנו במבוא הזה, שהיה כאילו, חצי חדר בו היו המיטות צמודות, מיטה ליד מיטה. המיטות לא היו פתוחות במשך היום, כדי שיהיה מקום לעבור שם. במשך היום הם היו מקופלות ור בלילה פתחנו אותם לפני השינה. לא כמו היום שלכל אחד יש מיטה וחצי וכל אחד ישן ונוח לו. לנו היו מיטות מתקפלות, שהיינו פותחים אותן וישנים צפוף אחד ליד השני.

למרות הצפיפות בבית, הייתה לנו חווית ילדות שאין אין היום, לכן עד היום אנחנו אחים וחברים, כי היינו כל הזמן ביחד. ההפרש בין האחים, בין אחד לשני הוא בין שנה לשנתיים, זאת אומרת שהיינו בגילאים קרובים.

משפחה

לאמא שלי קוראים מזל ולאבא שלי יעקוב. לאחים שלי קוראים: שלמה ז"ל הגדול, רחל אחריו, דוד אחריה, אני אסתר אחריו, שמוליק אחרי ורינת הקטנה.

גרנו בשיכון בקומה ראשונה. מתחת לבניין היה כזה מקום, כמו חצר. הבית היה צפוף ובילינו הרבה בחוץ, מתחת לבניין. גידלנו שם, כל הזמן, כלבים וחתולים שהיו שלנו ומאוד אהבנו לשחק איתם. אני זוכרת שהיה לנו כלב בשם בוני.

אימא שלי הייתה עקרת בית, לימים היא הלכה לעבוד בבנק, היא הייתה מגישת תה בבנק הפועלים, ולאבא שלי היה דוכן פיס.

בביתי היינו משפחה רב גרונית: אבא שלי גדל באנגליה אז הוא דיבר אנגלית, אימא שלי דיברה עירקית, העברית שלהם הייתה עברית רצוצה חצאי מילים, אבל הם למדו בסוף. הם כן דיברו פחות או יותר, איתנו עברית, אבל זה היה כל אחד והמבטא שלו.

היינו קודם כל משפחה מאוד מאוד שמחה ואהבנו מאוד לשיר, לנגן ולצחוק. אבא שלי היה אוהב מאוד לשיר ולרקוד ושמענו הרבה מוסיקה בבית.  מצד אחד שמענו מוזיקה בערבית ומהצד השני מוזיקה באנגלית, מוסיקה של פעם השירים הטובים, נוסטלגי ממש. אנחנו שרנו בעברית, די התנגדנו לשמוע מוסיקה בערבית כשהיינו ילדים, כי לא הבנו אם אנחנו לא ערבים למה שומעים מוסיקה בערבית, אבל לימים כשבגרנו והבנו, אנחנו מאוד אוהבים את המוסיקה הזאת.

מסורות משפחתיות

ביום שישי היינו עושים קידוש, היינו שרים זמרות שבת וצוחקים מאוד וכל אחד היה הולך לדרכו, אחד היה הולך לחברה הזאת, אחד היה הולך לחברים האלה, אחד היה יוצא לבלות, כל אחד היה עושה דברים שהוא אוהב, אבל בערב שבת עשינו קידוש מהמם אם שירים והיה כיף. ההורים שמרו את מנהגי השבת. אנחנו לא הקפדנו לשמור, לא היינו דתיים, היינו שומרי מסורת.

אימא שלי הייתה בשלנית מעולה והיא הייתה מבשלת לנו, אוכל לא היה לנו חסר, היא הייתה כל יום עושה לנו אוכל טרי לאותו היום. אז היה קובה אדומה עם אורז, וקובה במיה חמוץ מתוק עם אורז, קובה שנקראת קובה מתוקה רחבה כזאת טעימה, היה קובה בורגוש שזה מטוגן, היה לנו ממולאים ללק את האצבעות כמה שהם היו טעימים, היה קטשרי שזה אורז עם עדשים כתומות עם מלא שום ותבלינים, היה לנו שורבה, אני לא זוכרת את הכל, אבל היום אצלנו בבית מעדנים שהיה אפשר להגיש למלאכים.

גדלתי בשכונה ובשכונה היה מועדון שנקרא "בני ברית". פעם היה דבר כזה שנקרא בני ברית, זה היה מועדון שהיו שם חוגים ומנהל בני ברית הכיר את המשפחה שלי והוא מאוד אהב אותנו. הוא החליט שהוא עושה לי טקס בת מצווה, והם הכינו הכל, היה כיבוד והייתה מוזיקה וריקודים וברכות ומתנות, זה היה מאוד מאוד נחמד  – אני לא אשכח את זה לעולם, כי זה היה אירוע מאוד מאוד מיוחד, שמישהו התנדב ועשה עבורי.

בית ספר

אני הלכתי לבית ספר שנקרא רמת ורברג על שם השכונה, זה היה בית ספר שלמדו בו מכיתה א' עד כיתה ח'.

בית הספר זכור לי כחוויה מאוד מאוד טובה. בבית ספר אז כשאני הייתי ילדה כיבדנו מאוד את המורים, כשהם היו נכנסים לכיתה היינו עומדים בשקט ומחכים למוצא פיהם. היה לנו חדר אוכל בבית הספר והיינו אוכלים שם את ארוחת הצהריים שלנו, למדנו תזונה והאוכל שהתלמידים בשלו זה היה האוכל שאכלנו, הייתה מורה לתזונה והיא לימדה אותנו לבשל ואנחנו בשלנו לפי ההוראות. אחר כך בצהריים, הילדים נכנסו בסדר מופתי לחדר האוכל, ישבו ואכלו. אני זוכרת שלמדנו גם מלאכת יד, אני לא יודעת אם היום יש מקצוע כזה בבית הספר, אבל היה לנו מלאכת יד והיינו עושים עבודות מדהימות, היו כמובן שעורי ספורט. אהבתי מאוד ללמוד גאוגרפיה, אהבתי ספרות, אהבתי מלאכת יד, כי הייתי מאוד טובה בזה ואהבתי ספורט.

תרבות

כמו שסיפרתי קודם היה לנו מועדון ובמועדון היו חוגים ואני נרשמתי לחוג ריקודי עם שזה היה פעם מאוד מוצלח, פעם זה היה מרכז החיים שלי, מאוד אהבתי את זה.

בשכונה היו מלא חברויות, הייתה לי חברה שקראו לה אוליביה, וחברה שקראו לה תמר והייתה לי חברה שקראו לה רות שהיא הייתה משותקת, היו לה ברזלים ברגליים. אני זוכרת שכל הזמן דאגתי לבוא אליה ולהיות איתה ולא להשאיר אותה לבד.

רקע היסטורי

ההורים שלי עלו מעיראק. אימא שלי הייתה לבד, מתוך כל המשפחה שלה היא עלתה לארץ לבד בעלייה בלתי לגלית, הם הלכו ברגל הם הגיעו עד  פרס מעירק ותפסו אותם והיא הייתה בכלא, לאחר מכן שיחררו אותה. היא הגיעה ארצה וכאן היא הייתה בעליית הנוער ואחר כך המשפחה שלה עלתה ארצה, כל פעם משהו אחר עלה, הם הגיעו בדרך לא דרך. לאחר מכן היא הכירה את אבא שלי ונתנו להם צריף, מעברה שהחיים שם היו מאוד קשים, אבל אני מבטיחה לך, שהם לא קיטרו ושהם עשו כל מה שצריך והם יצאו לעבוד והם בנו את הארץ והם גידלו משפחה בצריף הזה. רק כשאני נולדתי הם עברו לשיכון שזה שני חדרים והם היו מאוד ציוניים, מאוד אהבנו את הארץ וכך הם גידלו אותנו וגם אנחנו כאלה.

אני זוכרת את מלחמת ששת הימים, הייתי ילדה בת אני חושבת 11. אני זוכרת שהיו אנשי צבא שקראו להם הג"א, הם היו מסתובבים בין הבתים ומלמדים אותנו איך לסגור את החלונות שלו ייצא האור. כשהייתה המלחמה, שמנו בריסטולים שחורים על הזכוכיות, מילאנו שקי חול לשמור על הזכוכיות, בנינו שוחות, היו מקלטים קטנים והיו אזעקות. זו הייתה מלחמה שאולי נצחנו בה, אבל זה היה מאוד מאוד מפחיד, בתור ילדה קטנה, שאני עד היום זוכרת את זה.

היה לי איזה שכן שנהרג במלחמה הזאת, שכן שגר ממול הבית שלנו, זה היה אסון נוראי ועד היום אני זוכרת אותו ועברו כל כך הרבה שנים, הוא היה ילד מהשכונה, הוא היה בחור שגדל בשכונה, אבל הוא היה מבוגר ממני, הוא היה בצבא ואני זוכרת את אימא שלו יושבת במרפסת ומחכה לו ואז הודיעו לה על נפילתו. כל השכונה הייתה אבלה, זה היה מאוד קשה.

כיום

היום אני בת 64, גרושה ליואב קרמזין ז"ל, אימא לשתי בנות (ליאת ואפרת) ובן (ליאור), סבתא לחמש נכדות: שחר, שקד, אופיר ליה ומיכל ונכד – אלון וממשיכה לעבוד כגננת.

הזוית האישית

שקד: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתא, זו הייתה עבודה מאוד מיוחדת, גיליתי על סבתא המון דברים שלא ידעתי עליה. אני ממש שמחה שבחרתי לעשות את העבדוה הזאת עם סבתא אסתי, זה היה חוויה מאוד מיוחדת ואני ממש שמחה שעשיתי אותה.

סבתא אסתי: נהנתי מאוד לבקר ביום עיון במוזיאון "אנו", יחד עם נכדתי אהובתי, היה מעניין אפילו מרתק, זה היה מקסים לדבר על משפחתי ועל הורי  בני משפחה, ששקד נכדתי לא הכירה.