מאגר סיפורי מורשת

שמי אנה ריבקין, נולדתי בתאריך 26.6.1952 במוסקבה רוסיה (אז ברית המועצות). אבי סימון ריבקין היה היסטוריון ועיתונאי. אמי יבגניה קגנוביץ' הייתה מורה לצרפתית. שניהם נולדו בבלארוס בשנת 1920, אבי נולד בעיר צ'רקוב ואמי ברצ'יצה.

כשהם היו ילדים קטנים המשפחות שלהם עברו לגור במוסקבה. הילדות של אבי לא הייתה פשוטה, הוא היה הצעיר מבין תשעה ילדים. המשפחה שלנו הייתה דתיה מאוד, בעבר היו אף רבנים במשפחתנו. אבי לא המשיך את שושלת הרבנים, אך שמר מסורת ונתן לבניו השכלה יהודית. אבי היה דובר יידיש ועברית שוטפת. הוא היה קורא ספרים בשתי השפות הללו. סבי היה איש עסקים עשיר לפני המהפכה הקומוניסטית ולאחר המהפכה הקומוניסטית עצרו אותו ושלחו אותו למחנה עבודה. הוא שרד, הוא הוחזק שם הרבה שנים ויצא משם חולה מאוד, הוא נפטר בשנת 1953.

למרות בעיית המוצא, אבי הצליח לקבל השכלה טובה באוניברסיטה ועבד כעיתונאי וגם כתב ספרים בהיסטוריה. הייתה לו בריאות מאוד לא יציבה והוא נפטר ממחלת לב בגיל מאוד צעיר בשנת 1966. אני הייתי אז ילדה בת 14 וזה השפיע עליי מאוד.

ילדות ובגרות

הילדות שלי הייתה מאוד מאושרת. אני גדלתי עם סבא, סבתא, אבא ואימא. אני מאוד אהבתי לשמוע סיפורים ואגדות שאבא הקריא לי. בחורף גרנו בדירה שלנו במוסקבה ובקיץ היינו עוברים לבית נופש שרחוק ממוסקבה כ- 40 ק"מ. למדתי בבית ספר צרפתי והתחלתי לדבר צרפתית בגיל די צעיר. הייתי מכורה להיסטוריה וסיפורי אגדות יווניות. בנוסף אהבתי לבקר במוזיאונים של אמנות. כשסיימתי לימודיי בבית ספר הייתי צריכה להחליט היכן להמשיך ללמוד. מבין הדברים שאהבתי היו לי שתי אופציות: ללמוד היסטוריה או צרפתית. בסוף בחרתי בצרפתית.

זוגיות ומשפחה

כשהייתי סטודנטית באוניברסיטה פגשתי בחור נחמד ואינטליגנטי בשם יבגני סוולקין. הוא היה מהנדס אלקטרוניקה ועבד במכון לתקשורת. נוצר בין שנינו קשר של סימפטיה, אחרי זמן מה החלטנו לנסות לגור ביחד. התחתנו בשנת 1974 ושנה לאחר החתונה נולד לנו בן בכור בשם סמיון. לאחר שמונה שנים נולדו התאומים שלנו, אלכס ואיליה. מאז אנחנו עוד מעט חוגגים חמישים שנה ביחד.

אני ויבגני

העלייה לישראל

חשבנו לעלות ארצה מתחילת שנות השמונים, אבל מסיבות שלא תלויות בנו לא הצלחנו לעשות את זה ועלינו למעשה רק בשנת 1991. ההתחלה הייתה לא פשוטה, היה צריך להתחיל את החיים מחדש, ללמוד שפה זרה, למצוא עבודה וכו'. הגענו עם ילדים קטנים שהיה צריך לתת להם השכלה. הייתה לי הרגשה של "צפרדע שזרקו לתוך חלב והיא מרביצה עם הרגליים ומנסה לעלות למעלה – בסוף החלב הפך לקצפת והצלחנו לקום". בארץ מצאתי מה שהיה חסר לי בברית המועצות: חופש וגאווה להיות יהודי.

קריירה

במוסקבה אני עשיתי תואר בשפה וספרות צרפתית וקיבלתי תעודת מקצוע להוראה ותרגום. שם הייתי מורה לצרפתית, אנגלית ולטינית. בתקופות החופש עבדתי גם בתור מדריכה ומתרגמת עם תיירים דוברי צרפתית. בארץ אני התחלתי גם כמורה, אבל אחרי שנה קיבלתי תפקיד מאוד מעניין בנציגות של הצלב האדום הבינלאומי בתל אביב. עבדתי שם במשך 25 שנה עד שיצאתי לפנסיה. הייתי אחראית על שירות החיפושים, העבודה שלי הייתה להחזיר קשרים משפחתיים שאבדו בגלל מלחמות וקונפליקטים צבאים. עבדתי בעיקר עם מדינות בלי יחסים דיפלומטיים עם ישראל או עם מדינות שאיתם היינו במצב מלחמה. זאת אומרת שעם מקומות שאי אפשר לגשת לשם באמצעי תקשורת רגילים. במסגרת העבודה הזו השתתפתי בכמה מבצעים היסטוריים לארץ ישראל, למשל החלפות שבויים בין ישראל ולבנון. הזדמן לי גם לעבוד שנה שלמה במטה הכללי של הצלב האדום בז'נבה (שוויץ).

הזוית האישית

ניקלי: היה מאוד כיף לעשות את העבודה עם סבתא שלי ומאוד שמחתי לשמוע סיפורים על עברה ולהכיר את ההיסטוריה המשפחתית שלנו יותר לעומק.

סבתא אנה: אני מאוד התרגשתי שהנכד מתעניין בהיסטוריה המשפחתית, היה לי נעים לענות על השאלות שלו ואני מקווה שסקרנות הזאת תימשך אצלו ואצל שאר הנכדים ושהוא יעביר את זה הלאה לדורות הבאים.