מאגר סיפורי מורשת

שמי נועם רקיארו. אני  בן  שלוש עשרה ואני לומד בבית ספר פסגות בכיתה ז 1.

אבא שלי שאול – וההורים שלו חיים ובלינה ז"ל. אמא שלי ריקי, וההורים שלה שלמה ומזל שיבדלו לחיים ארוכים. אבא שלי יליד רומניה  ואמא שלי ילידת הארץ, והשורשים שלה מעיראק. לסבא שלי מצד אבא קראו יעקב ולסבתא רבקה. לסבא שלי מצד אמא קראו חורי וסבתא רימה.

בחרתי את סבא שלמה (אבא של אמא) מכיוון שההורים של אבא שלי כבר לא בין החיים. התעניינתי מאוד לשמוע את הסיפור שלו. סבא שלי אדם מבוגר מעל גיל שמונים, ולא היה פשוט לראיין אותו, סבא שלי וסבתא שלי נשואים מעל שישים שנה. סבי נולד בעיראק ב1938ההורים שלו אליהו וחתון. רוב האחים שו כבר לא בחיים. דיזי שנפטרה בגיל שנתיים, יעקב, חנינה, פנחס, רחל, ונג'י זכרונם לברכה, ואברהם שיבדל לחיים ארוכים.

סבא שלמה מספר:

"עליתי מעראק בשנת 1950 כשהייתי בן אחת עשרה. היתה לי ילדות טובה, לאבא שלי היתה חנות ממתקים, עזרתי  לאבא  להכין עוגות חלביצה ועוד. גרנו בעיראק בבית פרטי בו שתי קומות, גרנו בקומה ראשונה ושני הילדים הבוגרים הנשואים גרו בקומה שניה. הבית היה מאוד ישן, הבתים היו מאוד צפופים ולא היה כל כך נוף. הבתים היו בצורת מרובע שבחלק הפנימי הייתה חצר גדולה, שם היו עושים את כל האירועים והחגים. אהבנו לחגוג את כל החגים סביב השולחן עם כל המשפחה המורחבת, לא היה חג שאהבתי במיוחד.

למדתי כ ארבע שנים בבית מדרש יהודי, השפה היתה ערבית. אהבתי חשבון, אבל היו לנו מעט שיעורים, והלימודים עסקו יותר בדת. בעיר בגדד היה רוב יהודי, השכנים היהודים היו עוזרים אחד לשני, אך היו ילדים ערבים שהיו רעים אלינו, ותמיד התנכלו  והציקו ליהודים. יום אחד כשהייתי ילד והלכתי לסבתא, רדפו אחרי עם שק וניסו להכניס אותי אליו. יום אחד הגיע ערבי אחד עם שיירה של חמורים, חמור אחד אכל מהעוגות של אבא שלי, אבא שלי התווכח איתו והם רבו, הם הלכו למשפט מהיר ואבא שלי קיבל קנס על כך שלא נתן לחמור לאכול מהעוגות.

הייתי רוצה לראות שוב את השכונה בה גדלתי. לא שמרנו על קשרים לאחר שעזבנו את עיראק. לא למדתי בחטיבה ובמקום זה הלכתי לעבוד, מכרתי סברס וסיבלתי ארגזים מהשוק. אהבתי לקרוא, הלכתי לספריה, הייתי מתחבא וקורא ספרים. קראתי כל יום ספר.

העלייה לארץ

טסנו במטוס לקפריסין כי אסור היה לעלות ישירות לישראל או להזכיר שעולים לישראל, מקפריסין טסנו לישראל.

בשבועיים הראשונים שיכנו אותנו בשער העליה בשפרינק אח"כ עברנו לגור באוהלים ביוקנעם, היה לנו מעט אוכל, ולהורים לא היתה עבודה. בחורף האוהל כל הזמן עף, הרצפה היתה מוצפת במים. הסירים היו צפים ולפעמים הינו צריכים לחפש אותם. האוכל היה מוקצב, לא היה בשר ואורז, היתה ביצה אחת לשבוע, וסוכר קיבלנו קילו לחודש. היינו אוכלים לחם מרגרינה וחלווה.

בארץ למדתי כ שלוש שנים בבית ספר דתי. בר מצווה לא ממש חגגו לי ורק נתנו לי להניח תפילין. (הזמנים היו קשים, והדאגה העיקרית היתה הפרנסה).

הכרתי את סבתא כשהייתי בן עשרים ושלוש והיא בת תשע עשרה. היינו חברים בערך כחצי שנה. אחותי חנינה הכירה משפחה רחוקה והם שידכו ביננו. החברות לא דומה לחברות של היום. פעם היו רק משדכים בין הבחור לבחורה, והיו מפגשים מתוזמנים. המפגשים היו בנוכחות אדם נוסף, הייתי לוקח  את האחות של סבתא איתי (ובעצם ככה אחותה הכירה את אחי ושידכנו ביניהם). לא היה דבר כזה לגור עם החבר, כי פעם הכל היה הרבה יותר צנוע.

החתונה היתה צנועה והיתה בחצר ביתנו שבשכונת חליסה בחיפה. לא היתה מוסיקה והאוכל היה מה שההורים הכינו. האורחים היו המשפחה הקרובה. והם בהחלט שמחו אותנו. במתנות שקיבלנו לחתונה רוב הדברים היו אביזרים לבית,  כגון פרימוס (פתיליה לבישול) פתיליה של שבת שמיכות ומעט מאוד כסף. בתור זוג צעיר היה מאוד קשה, שנינו עבדנו מאוד קשה, אכלנו מעט מאוד. גרנו בחדר קטן שכור בחליסה. היה לנו רדיו ואחותי עזרה לנו לקנות רהיטים. לאחר מכן  חיינו מאוד בצמצום כדי לרכוש את הבית הראשון.

עבדתי בהמון עבודות זמניות. בכל מה שאפשר: בסבלות ,בניקיון בקטיף. כמו כן, עבדתי בשיפוץ בית מלון, וגם בחברת חשמל– חפרנו בורות בשביל עמודי חשמל. בקק"ל נטענו עצים ויערנו את הגליל. ואחרי כל מיני עבודות מזדמנות עבדתי בסולל בונה, התחלתי כפועל ולאט לאט התקדמתי להיות מנהל עבודה, שם עבדתי כשלושים וחמש שנה.

סיפור מהילדות

בקיץ בעיראק היה מאוד חם וכולם ישנו על הגג . היו מפרידים עם סדינים בין המשפחות. בלילות ישבנו וסיפרנו צ'יזבטים וסיפורים מפחידים, כל הילדים היו מתחבאים מתחת לשמיכות (וגם המבוגרים קצת פחדו).

יום אחד שמענו רעש מלמטה, אף אחד לא רצה ללכת לראות מה קורה, אמא שלי היתה אמיצה לקחה פתיליה וכל הדרך בירידה במדרגות אמרה "תפתח ססמי" וצחקה, פתאום קפץ עליה חתול והיא מאוד נבהלה.

בארץ אהבנו לטייל, טיילנו המון ועשינו הרבה פיקניקים, טיילנו בירושלים ובאילת. (בנינו אוהלים ממש על שפת הים.) כשהילדים גדלו, טסנו הרבה, לכל מיני מדינות רחוקות (ללא ילדים) היום אני קצת חולה עובר טיפולים, רואה טלויזיה ובעיקר נח".

הזווית האישית

נועם: היה לי מאוד נחמד לעשות את העבודה, היה לי על מה לדבר עם סבא ואפילו הצלחתי להצחיק אותו.

העבודה נתנה לי ידע חדש על סבא שלא ידעתי קודם. ועכשיו אני יודע קצת יותר, על המשפחה והשורשים שלי.

היה לי כיף לראיין את סבא, אהבתי מאוד להקשיב לו ולשמוע את סיפור חייו.