מאגר סיפורי מורשת

אני גבריאל מאיר, נולדתי ב-23.3.1951, בקיבוץ נווה אילן ליד ירושלים. אני אח של דניאל, אבא לארבע בנות ובן, וסבא לשמונה נכדים ונכדות נהדרים.

אבי, דוד, היה מורה לאומנות, אני זוכר אותו מצייר הרבה, הוא היה מכין לנו תחפושות מקרטונים ובלונים. הבית היה תמיד מלא בציורים.

אמי היקרה, גרדה, נפטרה בגיל מאוד צעיר בגיל 48, במהלך שירותי הצבאי.  כמה שנים מאוחר יותר אבי נישא בשנית לתמר, אך למרבה הצער נפטר באוגוסט 2008.

כשהייתי בן שנתיים עברנו להדסים ומשם לקריית ביאליק, שם גדלנו. בהמשך עברתי לפנימייה חקלאית בנתניה ואחי עזב לקיבוץ מרחביה. לרוב היינו לבד בבית, כי הוריי עבדו מבוקר ועד ערב. היינו משפחה קטנה אך מאוחדת. כמשפחה היינו משוחחים הרבה ומשחקים משחקי שולחן.

לאחר שעות הלימודים, כשכולם סיימו את השיעורים, נהגנו לבלות הרבה בחוץ, עם חברים, במשחקים כמו: תופסת, גולות, משחקי אבנים וחבלים, משחק הדגלים  ומחנאות. לא היה  שפע כמו היום. היינו מארגנים לעצמינו ערבי סרטים, ומתאספים כל החבר'ה,כל פעם בבית אחר על פי תור, מדברים, צוחקים ורוקדים.

בר המצווה שלי הוא אחד מהאירועים המשמחים שאני זוכר, עליתי לתורה בבית הכנסת, ולאחר מכן נערכה מסיבה גדולה בבית.

אני זוכר שבמלחמת ששת הימים, אנחנו, תלמידי הפנימיה, חפרנו שוחות לתושבים בחוף הכרמל, לפי הוראת הממשלה, כך שאם תהיה הפגזה יהיה היכן להסתתר.

התגייסתי מיד לאחר מלחמת ששת הימים ושירתי בצנחנים. את מלחמת יום כיפור עברתי במצרים בחצי האי סיני, שרתי שם כחצי שנה. המלחמה הייתה קשה כמובן, אבל אני  השתדלתי לא לחשוב על זה יותר מדי, הבנתי שמי שלוקח את זה קשה, מתקשה לעבור את זה. בחרתי להמשיך הלאה, כי החיים ממשיכים.

כשהשתחררתי מהצבא, עבדתי בתצפית ים באשדוד, שם היינו בודקים את מזג האוויר, ומזהירים את האוניות מפני מזג אוויר קשה .

לקראת סוף שירותי הצבאי, הכרתי את ליאורה, אשתי הראשונה, במהלך תרגיל צנחנים, כאשר היא היתה מדריכת ילדים באזור. התאהבנו והתחתנו,  וביחד עברנו לגור בכפר ורבורג עד למות אימי הפתאומי. בהמשך קנינו דירה במגדל העמק, ולבסוף עברנו לקיבוץ אילון שבצפון.

התגרשתי, ואת אשתי השניה מוניקה, הכרתי בקיבוץ אילון, כאשר היא ביקרה חברה. הפכנו לזוג, ועברנו לגור בקריות, בהמשך בחרנו לשוב לגור בקיבוץ. בקיבוץ פרוד שבגליל, ולבסוף השתקענו במושב גרנות. בלילות עבדתי באבטחה במטה אשר, ובבקרים עבדתי בעיריית נהריה, בגינון. עד פרישתי לפנסיה.

    בשנת 2019 החלטנו לחזור לגור בקריות, וכיום אני מגדל באושר ואהבה, את ילדיי ונכדיי האהובים .

הזווית האישית

מעיין ואביתר: היה מאוד מעניין ומהנה לעבוד יחד, ללמוד על עברו של גבי, סבא של מעיין, וכמובן ללמוד ממנו וללמד אותו. בעקבות הקורונה החוויה הייתה דרך הזום, אבל בכל מקרה זו חוויה שלא היינו רוצים לפספס. אנחנו מאחלים המון בריאות ואושר, ושנזכה להמשיך  ולדבר אחד עם השני, וללמוד אחד מהשני .