מאגר סיפורי מורשת

סבי נולד בתאריך 03.07.1952 בעיר זובקוביצה שבפולין.

סבי עלה לארץ בגיל חמש והתגורר בעכו בכל ילדותו. כשהיה בגילאים אחת עשרה ועד שש עשרה, נהג ללכת לפעילויות של הנוער העובד והלומד. כשהיה בן שמונה עשרה התגייס לחיל הים, ושירת ב"שארם א שייח".

אמא שלו היא אידה אלטמן שנולדה ברוסיה בשנת 1923 ואביו יהודה אלטמן נולד בפולין ב1913.

סיפורו של סבי:

"עליתי לארץ עם הוריי מפולין באונייה דרך איטליה. לאוניה קראו מספייה. הגענו לנמל חיפה, ומשם שלחו אותנו לעכו משום שהיו לנו שם קרובי משפחה, על מנת להקל עלינו את הקליטה. קיבלנו בית בשכר דירה חודשי, הבית היה בגודל של 28 מטר וגרנו בו ארבעה אנשים – אני, אחותי והוריי. אבי יצא לעבודה בתיקון סלילת כבישים באופן ידני, כי אז לא היו מכונות לסלילת כבישים, אמי הלכה לעבוד כמטפלת בגן ילדים של נעמת.

גדלתי בעכו במעברה שקראו לה קליפורניה. במעברה למדתי בבית ספר יסודי "העלייה השנייה" עד כיתה ח' והחל מכיתה ט' עברתי ללמוד בתיכון בקריית חיים בבית ספר מקצועי.

בילדותי שיחקנו כדורגל עם כדור שעשוי מסמרטוטים. בנוסף, בחורף נוצרה בשכונה ביצה ענקית מלאה במים, שהיינו שטים בה בחביות חתוכות לחצי כמו סירה.

התגייסתי ב 1970 לחיל הים ונשלחתי לשרת ב"שארם א שייח". נשארתי שם כל השירות הצבאי כולל שנה אחת של שירות בקבע. ב 1973 פרצה מלחמת יום כיפור  והשתתפתי בה, ולאחר סיומה עברתי לשרת בחיפה על ספינות הדבור.

שארם א-שייח' היא עיר מצרית בדרום חצי-האי סיני, לחוף מפרץ אילת. בימי השלטון הישראלי היה במקום יישוב ישראלי בשם אופירה. שארם א-שייח' שוכנת סמוך למצרי טיראן, ולכן הייתה חלק מנושא חסימתם שהוביל לפרוץ מלחמת ששת הימים. נשיא מצרים מחזיק ארמון בעיר, ומדי פעם הוא מארח בו מנהיגים זרים וועידות בינלאומיות. (ויקיפדיה)

בשירות המילואים נלחמנו במחבלים שהיו מגיעים מלבנון, על מנת לפגוע בישראל, ובשנת 1984 ספינת הדבור ששירתי עליה נתקלה בסירת מחבלים, שהייתה בדרכה לישראל לבצע פיגוע, והטבענו אותם. הקרב התנהל דרומית לעיר ביירות ולנו לא היו נפגעים. סיימתי את הצבא בגיל עשרים ושתיים, ומאז המשיכו לקרוא למילואים כל שנה עד גיל חמישים וארבע, ואז הכריחו אותי לפרוש.

כשהייתי בקבע בחיל הים, הגעתי לחופשת סוף שבוע לבית של הורי אשתי, וביום כיפור בשעה 11:00 בבוקר הייתה אזעקה בכל ישראל. לבשתי מדים, נפרדתי מהמשפחה, ומיהרתי לכביש הראשי. נסעתי בטרמפים עד לבסיס העורפי בתל אביב. בשעה  15:00 הגיעו אוטובוסים  ושלחו אותנו לשארם א שייח. הנסיעה בתנאי מלחמה ארכה עשרים ושלוש שעות. הגענו לשארם א שייח בשעה 14:00 והודיעו לי שאני חייב לצאת בתור מפקד שיירה טכנית, לכיוון "אבו רודס". השיירה כללה כחמש משאיות וחמישה קומנדקרים.

בשעה 15:00 יצאנו משארם לכיוון אבו רודס, כאשר לאורך כל הדרך מתנהלת מלחמה של הצבא, מול חיילי קומנדו מצריים שהגיעו עם הליקופטרים. הגענו אחרי נסיעה ארוכה לנמל שנקרא: אבו זנמה. שם חנו ארבע ספינות שלנו אחרי מלחמה נגד ספינות מצריות. בנמל "מרסה תלמת" הטבענו אותם, ואז נתנו לספינותינו שירות תיקונים – דלק, מים, אוכל ותחמושת, כך שהספינות יוכלו לצאת לקרב חדש עם כל הציוד.

הכרתי את אשתי חיה בשירות הצבאי, כאשר הגענו לנופש בחוף הארגמן בעכו, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. מאז אני איתה באהבה ובשמחה. אשתי שירתה במקביל אליי, ולאחר שהשתחררנו משירות הקבע, בשנת 1974 ולאחר מלחמת יום כיפור, נישאנו בחודש בפברואר וקיבלתי לחתונה חופשה מהצבא לארבעים ושמונה שעות.

לאחר שנה בפברואר 1975 נולד בני הבכור אודי, אחרי שלוש שנים נולדה בתי עדי, ואחרי חמש שנים נולדה גם נועה ותשע שנים אחרי נולדה בת הזקונים חן.

הגעתי לכרמיאל בשנת 1976 אחרי הולדתו של אודי, וקנינו דירה ברחוב מורד הגיא, לאחר מכן עברנו למערבית ובשנת 1984 התחלנו לבנות בית ברחוב כרכום, ובשנת 1987 נכנסנו לגור וגרנו שם עשרים ושתיים שנים ברציפות.

לקראת הפרישה מכרנו את הווילה וקניתי דירה ברחוב הדס, ובה אנחנו גרים עד היום. ילדיי שירתו בצה"ל והשתחררו, נישאו והולידו נכדים ויש לנו כיום  תשעה נכדים ויהיו עוד.

בגיל שבעים לאחר ארבעים ושמונה שנות נישואים, חגגו לי כל ילדיי ונכדיי, מסיבת הפתעה אדירה ויפה אשר שימחה אותי מאוד".

הזווית האישית

מתן: היה לי כייף ללמוד על חייו של סבא, וסיפורו היה מעניין מאוד.