מאגר סיפורי מורשת

שמי מיה אפשטיין, השנה אני משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבא שלי חיים אפשטיין. ראיינתי את סבי ותעדתי את סיפורו.

סבא חיים מספר

שמי חיים נולדתי במוסקבה, שברוסיה בשנת 1948. היתה לי סבתא, שקראו לה פולינה (פרל) והיא היתה מאוקראינה והבת שלה, שהיא אימא שלי, אנה היא גם היתה מאוקראינה והם גרו בעיר שקראו לה קמיניצה פודולסקי.

אבא שלי הוא היה מרוסיה. ברוסיה היה מקום שנקרא חוטימס, כל האנשים שגרו שם היו יהודים. כל זה היה בזמנים שהייתה ברית המועצות, אז הרבה אנשים, האמינו בקמוניזם וחלמו שכולם יהיו שווים – והיהודים יהיו גם שווים כמו כל האחרים. היו כל מיני חלומות כאלו, שזה לא התבצע בסוף.

לאבא שלי קוראים שיילה, אז היו שמות מוזרים ליהודים, חלק מהשמות. אבא שלי היה איש וולה היה לו שם משני חלקים, כשאנחנו נולדנו כבר אז קראו לו שלמה או סולומון ברוסית. הוא למד בבית ספר טכני והוא היה בנאי  במקצועו עוד לפני המלחמה. לקחו אותו לצבא הרוסי, לצבא האדום, אחרי שהוא היה בצבא אדום כשנתיים, התחילה מלחמה של הארטילריה של התותחים ואז הוא נפצע במלחמה. הוא נפצע בתקופה בה שירת בצבא האדום עמה פעמים, אני חושב שלוש או ארבע פעמים. הוא אושפז ע"י הצבא בבית חולים כמה פעמים. הוא סיים מלחמה בגרמניה ועוד שנה היה בגרמניה. באותו זמן שהוא לחם במלחמה, כל המשפחה שלו שהיתה ברוסיה, כמעט נמחקה. אבא ואימא שלו ואחותו, ולאחות היה עוד בן – כולם נספו, לא ידוע בדיוק איפה, אבל כולם הושמדו בידי הגרמנים ורק אחות אחת נשארה בחיים, כי היא בעצם ברחה עם המשפחה שלה, עם בעלה ושני בנים לסיביר. הם ברחו רחוק מהמקום שבו היתה המלחמה.

כשהמלחמה נגמרה, אז אבי חשב לאן ללכת, ולא היה לו בעצם לאן ללכת, כי לא נשאר שם אף אחד, במקום שבו הם גרו לא נשאר אף אחד כולם הושמדו ע"י הגרמנים. אז הוא נסע לאחותו, לסיביר, האחות היחידה שנשארה בחיים. שם הוא התחיל לעבוד אחרי שהשתחרר מהצבא ושם גם פגש את אימא שלי. אימא שלי הייתה רופאה במקצועה, שגרה באוקראינה. כשהתחילה המלחמה היא היתה בת 14 ובמשפחה שלה היו עוד שני אחים, אבא ואימא – הם, כולם ברחו מאוקראינה מהר מאוד. הם הספיקו לברוח בזמן, כי אחרי בערך שבוע, כבר היו שם הגרמנים, ומי שנשאר ולא ברח שזו היתה סבתא של אימא שלי, היא גם מתה נרצחה ע"י הגרמנים כך שגם המשפחה שם  שנשארה לא ממש שלמה.

אימא שלי סיימה את לימודיה בבית הספר בסיביר. גם היא ומשפחתה ברחו לסיביר  בדיוק לאותו מקום, שאבא שלי הגיע  אליו.  כשסיימה את לימודיה בבית הספר היא המשיכה את לימודיה, ואחר הלכה ללמוד רפואה ובסוף היא היתה רופאה, רופאת משפחה. אז שם הם נפגשו, וזה כבר היה בשנת 1948. הם התחתנו, ולאחר תקופה נולד אחי הגדול בשנת 1950 ובשנת 1955 אני נולדתי. גרנו שם עד לעלייה לארץ ישראל בשנת 1992.

חלומות ידות שלי

או, חלום שלי כשהייתי קטן… היה לי חלום לסיים את הבית ספר ולהיות מדען, אני חושב. באיזה שהוא גיל מסויים, לא מגיל קטן, אבל בגיל קצת יותר גדול בבית ספר לא יסודי, בחטיבה, אני חושב שכבר רציתי להיות מדען. לא ידעתי בדיוק ביולוגיה או פיזיקה או איזה שהוא טכניקה, פשוט חלמתי להיות מדען ולעסוק בזה.

לא חשבנו שמתי שהוא נעבור לישראל, כי ברוסיה גרנו בעיר שהיו בה מעט מאוד יהודים. הרוב היו רוסים, ותושבים מכל מיני עמים אחרים. בכלל לא שמענו על ישראל. אבא שלי, דרך אגב, כשהוא היה ברוסיה, הוא למד שם בבית ספר יהודי והוא ידע קצת עברית, גם בבית הם דיברו כולם ביידיש – זו הייתה השפה בבית. גם אצל אימא וגם אצל אבא, מה שמעניין זה שברוסיה ובאוקראינה שפת היידיש היא קצת שונה, אז היו כמה מילים שהם היו אומרים קצת שונה, אבל ההורים שלנו ביניהם דיברו יידיש, כשהם רצו שלא נבין את מה שהם אומרים ש  כי אנחנו ידענו רק רוסית.

הזוית האישית

מיה אפשטיין תיעדה את סיפורו של סא שלה חיים אפשטיין במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי.