מאגר סיפורי מורשת

פרטים אישיים

שמי זכריה נולדתי בתאריך 12.12.1951 בפתח תקווה, לרומיה וצבי תם. השני מבין ששת אחיי ואחיותיי, הורי עלו לארץ מתימן, בשנת 1949.

בשנתיים הראשונות לחיי גרנו באוהלים במחנה עולים בראש העין, ולאחר מכן עברנו לבית קבע בראש העין שנבנו מאבני המקום.

תקופת בית ספר ולימודים

למדתי בבית ספר יסודי "אוהל שלום" בראש העין מכיתה א'-ח'. בסיום היסודי עברתי ללמוד בבית ספר תיכון "מוסד העלייה" בפתח תקווה. שם למדתי בשנה הראשונה אקסטרני ומכיתה י' במסלול פנימייה.

בסיום התיכון עברתי להכשרה חקלאית למשך שלושה חודשים שבסיומם התחלתי את לימודי ההוראה בסמינר למורים למשך שנתיים.

שירותי צבאי

בסיום לימודיי בשנת 1971 התגייסתי לצבא לשירות של שלוש שנים. הציבו אותי כחייל בחיל התותחנים בתפקיד קשר, בהמשך לשירות יצאתי לקורס סמלי חת"ם ולאחר מכן חזרתי לגדוד ברמת הגולן. עסקנו בשגרת היום שזה ישיבה על הגבול הסורי, בחורף היה קר מאוד וירדו שלגים ניסינו לגלוש על השלג ולא תמיד בהצלחה.

בשנתי האחרונה בצבא פרצה מלחמת יום הכיפורים ישבנו אז במוצב ברמת הגולן וחטפנו הפגזות ללא סוף, באותו יום שפרצה המלחמה המוצב סבל מהפגזות בשלושת הימים הראשונים וביום הרביעי התארגנו כגדוד ונכנסו פנימה לסוריה. המלחמה נמשכה לסירוגין כחצי שנה עד להפסקת האש, לאחר הפסקת האש ירדנו לסיני להתאמן ולהחליף תותחים חדשים אחרי שלושה חודשים השתחררתי מהשירות הסדיר בצה"ל, והמשכתי להיות איש מילואים עד שנת 1997.

הכרות, נישואים ובניית משפחה

כשסיימתי את הצבא חזרתי לשנת לימודים נוספת על מנת לקבל תעודת מורה בכיר. בתקופה זו הכרתי את אשתי ציונה ובשנת 1976 התחתנו ועברנו לגור בבאר שבע. שם עבדתי שלוש שנים, במהלך השלוש שנים נולד בני הבכור אלעד אבא של ירדן.

בשנת 1978 עזבנו את באר שבע ועברנו לגור בפתח תקווה שם נולדו לנו שני ילדים נוספים.

בכל שנותיי מאז ועד לפרשתי לגמלאות (פרישה מוקדמת) עבדתי בחווה החקלאית בפתח תקווה כמורה וכסגן מנהל החווה.

תחביבים

אני אוהב לשחק כדורגל – שיחקתי בליגת השכונות עד גיל 38. אוהב לטייל בארץ ובעולם, לעסוק בספורט ובעיקר ליהנות מנכדיי.

סיפור משפחתי

הסיפור המשפחתי שליווה אותי כל השנים היה חטיפתו של אחיי הבכור טוביה.

בשנותיה הראשונות של המדינה גרנו באוהלים במחנה העולים ותנאי המחייה והקיום היו קשים לכן תינוקות שהיו חולים היו מעבירים אותם לבתי חולים לא רחוקים מהמחנה. ההורים היו תמימים ואמתיים וסמכו על הרופאים והאחיות שיטפלו בהם. האמא הייתה באה להניק את הילד והוא היה נשאר שם בערב ובבוקר כשהאימא הייתה מגיעה להניק אמרו לה שהילד נפטר וכשהיא ביקשה לקחת את הילד לקבורה נאמר לה שכבר קברו אותו. בצורה הזאת הודיעו לרוב המשפחות שהתינוקות שלהם נעלמו.

כאשר אחי הגדול נולד זה היה בתחילת המדינה בשנת 1949 אחי הגדול חלה ואמי לקחה אותו לבית החולים כדי שיטפלו בו. הימים הראשונים אמי הייתה מגיעה שלוש פעמים ביום על מנת להניק אותו להיות במחיצתו.

באחד הימים כשבאה בבוקר להניק את אחי אמרו לאמי שהוא נפטר, היא ביקשה לראות את הילד ולקבלו על מנת לקבור אותו אמרו לה שכבר קברו אותו. היות בתקופה הזאת הוריי היו עולים חדשים ולא ידעו מה לעשות הם קיבלו את הבשורה למרות שידעו שאין זו המציאות.

אמי לא ידעה מנוח במשך כל ימי חייה על אותו תינוק שאבד ולכן נשבעה שאת שאר ילדיה היא לא תמסור בשום פנים ואופן לבדיקה או לבתי חולים. כעבור מספר שנים הלכתי לבדוק אם יש תיעוד על אחי הגדול בבית העלמין בפתח תקווה, שם מסרו לי שורה ומספר קבר. כשהלכתי לבדוק מצאתי את הקבר בחלקה של ילדים שנפטרו, אבל לא ידוע מי באמת קבור שם.

במסמכים שקיבלנו מהתיעוד של בית החולים מה שכתוב שם אינו נכון ואינו תואם את המציאות. לפני כמה שנים הייתה התעוררות בנושא והזמנו לקחת דגימות DNA מאבי וממני. אנחנו מקווים שיאפשרו לנו לפתוח את הקברים ולעשות בדיקות ולראות מי באמת קבור שם אם בכלל. אמי ואבי ז"ל לעולם לא ידעו את האמת הכואבת על בנם הבכור.

הזוית האישית

סבא זכריה: שמחתי לחלוק עם נכדתי את הסיפור ולהעביר אותו הלאה.

ירדן: היה מאוד כיף לשמוע את הסיפור של סבא על החיים, שלא שמעתי אף פעם.