מאגר סיפורי מורשת

שמי יעל לבני, אני משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי השנה יחד עם סבי, דוד מיודוסר ובחרתי להביא את סיפורם של סבי וסבתי.

סבא וסבתא שלי נולדו בארגנטינה. סבא נולד בבואנוס איירס, עיר הבירה וסבתא בטוקומן, בצפון ארגנטינה.

בארגנטינה הייתה קהילה יהודית גדולה, בת מאות אלפי יהודים (בתקופת השיא חיו בה קרוב לחצי מיליון יהודים). היו חיי קהילה עשירים, בתי ספר יהודיים, וגם תנועות נוער כמו בישראל.

סבתא רבתא וסבא רבא שלי היו גם הם חניכים בתנועת הנוער, בשנות ה-40 של המאה הקודמת ובדור הבא גם סבא וסבתא שלי היו בתנועת הנוער "איחוד הבונים". באותה התקופה תנועות הנוער היו גדולות ועשו הרבה פעילויות קהילתיות וכמובן חינוכיות. הרבה מחבריה עלו לישראל כמו סבי וסבתי.

בתנועה עסקו הרבה בפעילויות חינוך וציונות בקהילה והבוגרים הכינו את עצמם לעלייה לישראל, לאחד מקיבוצי התנועה. לשם כך לפני העלייה כל קבוצה עברה שנה ב״הכשרה״, חווה חקלאית שהייתה כמו קיבוץ קטן שם התגבשה והתכוננה לעלות. סבתי הייתה אמורה להיות בהכשרה, אבל אז פרצה בארץ מלחמת ששת הימים והיא עברה עם כל החברים לעיר הבירה – שם הכירה את סבא.

סבא וסבתא שלי מצד אימא הכירו בתנועת הנוער ושניהם היו מדריכים, זה היה בשנת 1967 והם היו בני 17-18.

יש לסבא וסבתא הרבה סיפורים מהזמן שהכירו בתנועה. למשל: הגיעה תקופת החגים, ראש השנה ויום הכיפורים, וחברי התנועה הבוגרים הלכו לבתי הכנסת לשמור ולאבטח. אז מישהו בתנועה "דאג" שסבא וסבתא ישמרו ביחד באותו בית כנסת באותו הזמן כל היום.

בפעם אחרת סבתא הכינה פעולה לקבוצה שהיא הייתה מדריכה בה – היא רצתה להקריא סיפור ולדון בו. אז היא ביקשה מסבא להקליט אותו מקריא את הסיפור, והיא אמרה לו שיש לו קול יפה ומתאים לסיפור. הם גם יצאו ביחד למחנות של התנועה. אז מחנות הקיץ של התנועה, ארכו כ-20 ימים והיו בהם הרבה פעולות, דיונים, צעדות וטיולים. אבל הסיפור הגדול היה בהמשך …

בשנת 1967, השנה בה התרחשה מלחמת ששת הימים, הרבה חברים מהשכבה הבוגרת של התנועה עלו לישראל. משום כך, חברי השכבה של סבתא וסבא קיבלו תפקידים ואחריות על הרבה פעולות בתנועה. בסוף אותה שנה, בהנהגת התנועה החליטו לשלוח את סבי וסבתי ללמוד שנה בישראל במכון למדריכי חוץ לארץ בירושלים. בכל שנה נשלחו למכון קבוצה של נציגים מהתנועה מכל העולם, כדי ללמוד ולעבור חוויות רבות בישראל ולאחר מכן לחזור ולמלא תפקידים בתנועה.

סבתא וסבא בטיול על החומות 1968

סבי וסבתי הגיעו למכון בירושלים בשנת 1968, חצי שנה אחרי המלחמה. זו הייתה נסיעה מיוחדת, החל מהאופן בו הם נסעו לישראל. אז היה פחות נהוג לטוס והם הפליגו באונייה מארגנטינה לישראל – יותר מ-20 ימי הפלגה על האונייה ״תיאודור הרצל״. זאת הייתה הפלגה מקסימה. חלק מהימים לא ראו מסביב אלא מים. היו יחד איתם, בנוסף לתיירים, המון בנות ובני נוער מתנועות נוער שונות וממדינות שונות. בקטע האחרון נכנסו לים התיכון עד שבסוף הגיעו לחופי ישראל.

הם למדו חצי שנה בירושלים מקצועות שונים: שפה, ספרות עברית, היסטוריה, ציונות ועוד. בחצי שנה השנייה התנסו בהמון חוויות: חיים בקיבוץ, מפגשים עם אנשים מתחומים שונים, הרצאות והמון המון טיולים. חוו את האווירה שהייתה בארץ אחרי מלחמת ששת הימים וגם טיילו בהרבה מקומות שאז לראשונה היה אפשר לטייל בהם.

בסוף השנה בישראל חזרו לתנועה בארגנטינה ובהמשך מלאו תפקידים שונים. לדוגמה, עם חזרתם נשלחו לשנה לעיר שדה צפונית לבואנוס איירס לנהל את פעילות הקן המקומי של התנועה. שם הכירו הרבה אנשים והקשר עמם ממשיך עד היום משום שהרבה מהם עלו לישראל גם. בהמשך חזרו לעיר הבירה והשתלבו בהנהגת התנועה.

סבי וסבתי התחתנו בשנת 1971 ואמי נולדה בשנת 1975. מבין שלוש הבנות שנולדו למשפחה, אמי היא היחידה שנולדה בבואנוס איירס (האחיות נולדו כבר בישראל). אימא גדלה שם עד גיל ארבע וחצי, כאשר המשפחה הצעירה עלתה לישראל. היא הספיקה ללכת לגן הילדים של בית הספר היהודי ״שלום עליכם״, בבואנוס איירס.

אימא, סבתא וסבא טיילו בהרבה מקומות בארגנטינה באוטו הקטן שלהם. לאוטו היו רק דלתות קדמיות וכל המושב האחורי היה של אימא, גם מיטה לנסיעות הארוכות. ארגנטינה מאד גדולה. לדוגמה, נסעו לנופש לחוף הים בדרום (כשש שעות נסיעה), שם ישנו באוהל שלהם כשבועיים-שלושה. ואפילו נסעו לבקר את המשפחה של סבתא בצפון (יומיים נסיעה! כולל עצירה של לילה באמצע).

בשנת 1979 המשפחה הצעירה עלתה לישראל. לאחר מספר חודשים במרכז הקליטה ברעננה הם השתקעו בכפר סבא – סבתא וסבא מתגוררים בה כל השנים מאז. אבל מכאן, סיפור המשפחה אחרי העלייה לארץ – זה כבר סיפור אחר …

הזוית האישית

יעל: חוויתי מתכנית הקשר רב דורי הייתה מדהימה, מסקרנת ולמדתי הרבה דברים על המשפחה שלי: איך סבי וסבתי הכירו ומה היה בשנים הקודמות. כיף להיות עם סבא בבית הספר ולשתף אותו ושהוא משתף אותי, כך אני לומדת על משפחתי יותר ויודעת מה הם עברו ומה היה פעם שעוד לא נולדתי.

הייתי מאחלת לסבא שלי המון בילוי עם המשפחה ועם האנשים שהוא אוהב. המון אושר, בריאות, שתמיד יהיה שמח, המון אהבה, פרנסה. גם תודה גדולה אני רוצה להגיד לו על זה שהשתתף איתי בקשר רב דורי ועל זה שסיפר לי על משפחתי ועל מה היה פעם.

דוד: התכנית הוותה עבורי הזדמנות מיוחדת לחלוק עם יעל, נכדתי, סיפורים על תקופות שונות בעבר המשפחה, בעיקר מהשנים שלפני עלייתנו לישראל. יעל התעניינה והסתקרנה והתעקבה על מספר רגעים שעניינו אותה במיוחד (לדוגמה, צעירותנו בתנועת הנוער או לידת אמה בארגנטינה). המשפט עליו היא חזרה – ״אה, כן? לא ידעתי״, לימד אותי כי חשוב להמשיך ולהרחיב את השיח עם הנכדים, סביב אוסף התמונות העשיר מהעבר, על הסיפור המשפחתי לאורך הזמן. אנחנו עושים זאת במפגשים הרבים איתם אבל רק כאשר הדבר מזדמן, בין לבין בעיסוק בענייני היומיום. אני מקווה שבעקבות החוויה בפרויקט יירבו שיחות כאלה בהמשך.

ליעל המתוקה, אני מאחל את מה שמאחלים לה תמיד: חיי אושר. יעל ה״פלפלית״ היא נערה חכמה, סקרנית, ערה לענייני החברה הקרובה שלה – משפחה, חברות וכמו כן הרחבה יותר. מאחל לה את כל ההצלחה שבעולם, הרבה בריאות, ושנוכל להשמשיך לשוחח, לשחק, וליצור ביחד עוד הרבה שנים.