מאגר סיפורי מורשת

סבא אליעזר שער מספר לגיא

השם שלי הוא אליעזר ושם משפחה שער, אין פירוש לשם הפרטי שלי. השם הפרטי שלי – אליעזר , הוא שם תנכ"י , מהתורה הוא היה עבד אברהם או אולי על שם אליעזר בן יהודה – מחייה השפה העברית.

נולדתי בשנת 1951 בנתניה. גרתי בנתניה בשכונת בן ציון והיום אני גר בנתניה בשכונת אגמים. בילדותי, המקצוע שהיה אהוב עלי היה יהלומים וגם עבדתי בזה. החלום שלי היה לזכות וללמוד מקצוע טוב ולהתפרנס בכבוד.

הורי ומשפחתי, עלו מתימן לארץ ישראל הם חיו במעברה. אני היום בן 71 יליד שנת 1951, נשוי לברכה אשתי שגם היא ילידת שנת 1951. יש לנו שתי בנות: דגנית וכרמית. דגנית נשואה לניר ויש להם שלושה בנים: אופק, יונתן וגיא לוי, איתו אני משתף בתוכנית. בתי כרמית נשואה לירון ויש להם שני ילדים: יהלי וליאם צדיקים.

העבודה שהייתה לי ביהלומים הייתה עבודה טוב ומאוד אהבתי אותה. לאחר מכן עבדתי המון שנים בחברת תנובה והיום אני פנסיונר.

הוריי עלו מתימן

לאבא שלי קראו יהודה ולאימא שלי קראו לאה ויש לנו שישה אחים: גדליה, תמימה, אני, עזריאל, תקוה ושלום ז"ל. לאבא של אשתי קראו יוסף ולאימא שלה שרה ויש להםשישה אחים: שלום, שמואל, מלכה, ברכה ויואל ז"ל

ההורים שלי נולדו בצנעא שבתימן. אימא שלי הייתה תופרת והיא הייתה עובדת אצל המלכים ואבא שלי היה רב קהילתי בתימן. כבר כשהייתי בן שלוש, עזרתי לאמי בכל מה שהיא ביקשה ממני. היו לי חמישה אחים ואני, אני זוכר כבר מגיל חמש, הייתי לוקח את האחים שלי לבית ספר.

בשנת 1944 בא הרב הקהילתי להורים שלי הביתה ואמר שכל היהודים צריכים לעלות לארץ ישראל. הם עלו לארץ ישראל בשנת 1948. לקחו אותם עם המטוס, זו הייתה העלייה הגדולה של יהודי תימן שנקראה מבצע על כנפי נשרים וכשנחתו בשדה התעופה לוד, לקחו אותם למחנה בראש העין. היו להם קשיים רבים… והקושי הכי גדול היה שהם לא ידעו את השפה העברית, אנחנו דיברו עברית וההורים דיברו תימנית.

בתקופה זו בראש העין, היו מקרים רבים של חטיפת ילדים – הידוע כפרשת ילדי תימן, שבניהם שני דודים שלי, שלא ידוע איפה הם עד היום. אמרו לאבי שהילדים נפטרו, שהם מתו ואבא שלי הלך וחיפש אותם בבית הקברות בתל אביב ולא מצא אותם בכלל.

מראש העין הם עברו לגור בנתניה. נתניה הייתה אז אזור לא מיושב, מלאה בעשבים, עקרבים, נחשים ולא היה מה לאכול. אנחנו נולדנו וחיינו באוהלים ובהמשך העבירו אותנו לגור בצריפים שלא היו בהם מיטות. דאגו לנו ונתנו לנו מיטות מברזל ומזרונים מקש ונתנו לנו אוכל ממסטינגים של חיילים.

אחת מאחיותיי הייתה בת חצי שנה ונפטרה פה בארץ. הבריטים עוד היו בארץ והם התנהגו לא יפה לתימנים אפילו הכו את אימא שלי… היתה מצוקה של אוכל באותה תקופה… היו מחלקים אוכל לפי תלושי מזון. אחותי סיפרה: "הגענו חמישה איש והביאו לנו חמש פרוסות לחם, חמש ביצים וקנקן של תה. אני זוכרת שהיה לנו ביום שישי בעיית אוכל ואני עמדתי בתור כשעתיים רק בשביל קצת אוכל, היו מביאים לנו מלפפון אחד לכל המשפחה והיינו מקבלים חמין ביום שבת".

בשנת 1956, התחילו לבנות בתים לכל העולים התימנים שהיו בנתניה, כי גרנו עדין בצריפים. לאחר שסיימו לבנות הגיע אלינו ראש המועצה ונציגי הסוכנות ואמרו לכל העולים החדשים שגרו בנתניה, שאנו עוברים לגור בבתים החדשים שבנו. גרנו חמישה אנשים בחדר אחד ומטבח, השרותים היו מחוץ לבית. החיים בנתניה באותה תקופה, לא היו קלים.

בינתיים, ראיתי שהמצב של ההורים שלי לא היה טוב. למדתי בסך הכל שש שנים ואז עזבתי את בית הספר, כי למשפחה שלי לא היה מה לאכול. לכן, יצאתי לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה. מאז המצב בבית השתנה לטובה, כי את הכסף שהרווחתי מעבודתי הבאתי לאבא ואימא והם יכלו לקנות הכל והאוכל היה נהדר בבית והחיים החלו להיות שוב כמו בתימן. עשינו אוכל בעצמנו, אפינו פיתות בטבון כמו בתימן, אבא היה שוחט והיינו קונים עופות ומבשלים כמו שאכלנו בתימן.

בשנת 1972, הכרתי את אשתי ברכה והתחתנו, ההבאנו לעולם שתי בנות, אחת מהן היא דגנית, אימא של גיא. יש  לנו שתי בנות וחמישה נכדים שהגדול בינהם בן 18. היום, טוב לי ואני מאושר ואני מרגיש מצוין וטוב לי עם החיים.

השתתפתי במלחמות ישראל

ציון לשבח בקרב על ג'נין – מלחמת ששת הימים

גייסו אותי גיוס מוקדם (בגיל 17), כי היו חסרים אז חיילים. התגייסתי לחייל תותחנים ואחרי קורס של חמישה חודשים. הייתי קשר בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, נלחמנו כל הגדוד בגדה המערבית באזור ג'נין. בקרב בג׳נין המחלקה שלנו שכללה שלושה טנקים, הייתה באבטחה, וכל הגדוד הלך לכבוש את ג'נין. מסתבר שגדוד הטנקים של הירדנים היו מולנו מוסווים מאחורי עצי זית. הם התחילו לתקוף אותנו ואנחנו החזרנו אש ופגענו בשבעה טנקים במשך ארבע שעות, עד שנפגע המנוע של מפקד המחלקה. התחלנו לסגת מהמקום וחילצנו את הצוות של הטנק הפגוע, לשמחתנו בזמן הפינוי הגיע חיל האוויר. חיל האוויר תקף את הטנקים של הירדנים, כך שיכולנו  לצאת מהשטח מבלי להיפגע שוב בזמן הקרב היינו מאוד קרובים לטנקים הירדנים, כך שיכולנו לפגוע בטנקים שלהם, כי הטנקים שלהם היו חדישים יותר וטווח הירי שלהם היה שניים וחצי ק"מ, לעומת הטנקים שלנו שהטווח היעיל שלהם היה רק 600 מ'. לאחר שחייל האוויר תקף את הטנקים הירדנים, הצוותים ברחו ועזבו את הטנקים. על הפעולה הזאת, שהחזקנו אותם ארבע שעות ופגענו בשבעה טנקים, קיבלנו ציון לשבח. משם עלינו עם הטנקים לרמת הגולן והמשכנו להילחם נגד הצבא הסורי. היינו ברמת הגולן שישה חודשים עד שהשתחררנו מהמילואים.

רמת הגולן מלחמת יום הכיפורים

במלחמת יום כיפור גייסו אותנו ועלינו לרמת הגולן פעם נוספת, שם נלחמנו נגד הסורים במשך שלושה שבועות. חלק מהטנקים שלנו נפגעו ואנחנו הצלחנו להתקדם לכיוון דמשק ולהדוף את הטנקים של הצבא הסורי שפלשו לרמת הגולן, גם במלחמה הזאת שירתנו במשך חצי שנה.

פציעתי במלחמת ההתשה

בשנת 1970 הייתה מלחמת ההתשה בתעלת סואץ. בתקופה הזאת נפגעו הרבה מהחיילים שלנו. החליטו בצבא לעשות שינויים בטנקים: להוריד את הצריח ולבנות טנק אמבולנס. עם הטנק ירדנו למוצבים לעזור לחיילים הנפגעים ולהסיע אותם עד למסוק שהיה רחוק מאזור הקרבות, שם עשינו שירות מילואים במשך חודש. נפצעתי מרסיס ברגל בזמן מילוי דלק לטנק. במשך כל החודש, לא יכולנו להתקלח עד שחזרנו לארץ. הטיפול בפציעה נעשה רק כשהגענו לבית חולים רמב"ם.

מאוד נהניתי מהתקופה בצבא למדתי שאין על ארץ ישראל.

הזוית האישית

סבא אליעזר: התוכנית הזו מאוד חשובה ומאוד נהנו להשתתף בה.