מאגר סיפורי מורשת

שמי אורי סלמן, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי. סיפורי זה מוקדש לרועי, נכדי.

בשנת 1964החלטתי שאני רוצה להתנדב בארגון כלשהו על מנת לתרום כחלק מפעילות התבגרות. התנדבתי לשרת במכבי האש של רמת גן בגיל 14. בתקופת ההתנדבות שלי, פרצה שריפה מאוד מתוקשרת, בשנת 1966, בבניין צים ברחוב רוטשילד בתל אביב. הבניין נשרף כליל ואני הייתי בין הכבאים שכיבו את השריפה. זה אירוע מאוד מחונן עבורי, הוא חרוט לי בתודעה כל כך חזק שעד היום זה טראומה עבורי וכנראה לכל מי שחי במדינה, כי לא היה ציוד מתאים לשרפות בסדר גודל זה. רק על מנת לקבל פרופורציה, היה רק סולם אחד בתחנת כיבוי האש ברמת גן. למרות כל המגבלות, שרדנו והצלחנו לכבות את האש אך לא נשאר כלום מכל הבניין המפואר באותה תקופה. הבניין עמד שרוף כאנדרטה קרוב לשלושים שנה, זיכרון עצוב.

בתקופה זו, כשאני בן שש עשרה, התמזל מזלי, הכרתי את אשתי לעתיד, קראו לה חוה. היא הייתה בת 13. הכרתי אותה במסיבת יום הולדת, ביום שישי. לאחר שנגמרה המסיבה ליוויתי אותה הביתה. במסיבה סיכמנו שבמוצאי שבת ניפגש שנית. נפרדנו ברחוב חשמונאי ליד ביתה.

הקשר נמשך גם במהלך הצבא. החלטתנו שאנחנו מתארסים. אחרי חצי שנה קבענו לעשות חתונה, התאריך נקבע ל – 6 אוקטובר 1969. תקופת הצבא שלנו הייתה ארוכה יותר. התחתנתי כשהייתי עוד חייל. ההחלטה להביא ילד הייתה על מנת להקים משפחה בישראל. לאחר הלידה הראשונה, חיכינו הרבה זמן עד שיוולד לנו עוד תינוק או תינוקת. לא היה אכפת לנו אם זה בן או בת. תוך כדי בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. הצבא לא רצה לגייס אותי בגלל שנפצעתי ממלחמת ששת הימים, לכן התנדבתי ונשלחתי להעביר תחמושת ברמת הגולן. השתחררתי אחרי שלושה שבעות כשבישרו לי שאחי הקטן יהודה סלמן נהרג במלחמה כששירת בשריון. הוא נהרג ביום הראשון של המלחמה. הרגשתי כאב וצער ועד היום הוא חסר לי מאוד. בשנת 1976 נולדה לי הבת השנייה. שמחתי מאוד, זו הייתה אימא של רועי הנכד הקטן שלי.

הקשר עם אשתי נמשך עד ליום פטירתה בשנת 1998. כיום בראייה לאחור, עברתי תקופה נהדרת והיפה ביותר היא בהקמת המופלאה המשותפת שלנו. אני בטוח שחוה גאה בכל מה שהאירה פה. אנחנו משפחה מאוד מגובשת, נוסעים יחד, מטיילים יחד.

הזוית האישית

אורי ורועי: השלמנו קרבה ושעות שהיו חסרות לנו. היה מאוד מרגש לשנינו וזו חוויה מיוחדת במידה.