מאגר סיפורי מורשת

שמי צילה, אני "נונה" צילה. נונה באיטלקית זה סבתא. אבא ואימא שלי הגיעו מטריפולי, אשר בצפון אפריקה. שם הם גדלו כילדים כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הם נשלחו למחנות עבודה. אבא שלי נאלץ לעבוד בעבודות כפייה, אלה עבודות קשות ופיזיות. הוא סלל כבישים והרים עם אבנים כבדות, ממש כמו במצרים העתיקה, כל זאת בתנאים מאוד קשים. לא היו לו בגדים מתאימים ולא היו לו בכלל נעליים. לכן עד היותו זקן נשארה לו הליכה כמו של צ'רלי צ'פלין.

אימא הייתה צעירה ממנו וכילדה היא זוכרת שכל האחים והאחיות סבלו מטיפוס (זו מחלה שבה נושר השיער בכתמים על הקרקפת). נאלצו לעשות לכולם קרחת, זה מעשה מאוד עצוב לילדה שיש לה שיער ארוך שחור וגולש.

כשהם עלו לארץ הם היו צעירים ואופטימיים, הם מאוד רצו להיות בארץ ישראל. זה היה מאוד חשוב להם. ההורים נשארו בטריפולי והם היו רווקים. אימא התחילה לעבוד בקטיף תפוזים. כשהתחילה לעבוד, ביום הראשון גזרו לה את כל הציפורניים היפות והארוכות שלה. אבא התחיל לעבוד בבניין והוא השתלב בזה טוב מאוד. זה היה מקור הפרנסה שלו עד יומו האחרון.

שניהם היו מאוהבים, לא הייתה להם פה משפחה והכי נכון מבחינתם היה להתחתן וליצור תא משפחתי. אחרי שנה אני נולדתי (סבתא), תינוקת ראשונה חמודה, נבונה. לא היה להם כסף אז השכיבו אותי בגיגית הכביסה – בה ישנתי, התקלחתי וגם עשו שם את הכביסה. אימא שלי הפסיקה לעבוד כי טיפלה בי. גרנו בצריף של חדר אחד במושבה שנקראה רמתיים. היום זה הוד השרון. מחוץ לצריף היו שירותים. באותה הגיגית שישנתי בה – התקלחו בה גם הוריי.

כשהייתי כבר בת 5, הוריי עזבו את המושבה וקנו דירה קטנה של שני חדרים. ואז פרצה המלחמה של מבצע סיני בשנת 1956. אבא גוייס לצבא ואני נשארתי בבית עם אימא ושני אחים שנולדו בינתיים. כל האנשים שנשארו חפרו בחצרות תעלות ואת כל החול מילאו בשקים ושמו אותם משני צידי התעלה. כולנו רצנו לתעלות האלה כשנשמעה אזעקה.

עם הוריי

לימים נולדו לי שלושה אחים צעירים ואנחנו עברנו דירה לגבעתיים. האחים היו שובבים גדולים ולא אהבו ללמוד, אני הייתי תלמידה מצטיינת לאורך כל הדרך. אבא עבד בבניין ואימא הייתה מטפלת של ילדים קטנים. לא היה הרבה כסף אבל תמיד תמיד הייתה מוסיקה של שירים איטלקיים ואימא תמיד שרה בקולי קולות. ואוכל חם תמיד היה בצהרים.

כשסיימתי כיתה ח' השתתפתי בתפקיד ראשי בהצגת סיום. באותו זמן החלטתי שיצירות ועבודות יד הם הדבר שהכי חשוב לי בחיים. כך נרשמתי לבית ספר אופנה

בבית הספר

זאת הייתה אהבת חיי

בהיותי בת 16 פגשתי את שלמה, בן זוגי האהוב וחברי הראשון שאיתו התחתנתי עוד בהיותי בסמינר. נולדו לנו שלוש בנות: לימור, שחיה בלוס אנגלס ואימא לשני בנים חמודים, מעצבת אופנה. לילך, חיה ברעננה, אימא לארבעה ילדים מהממים, אמנית טקסטיל. ליאורה, חיה בשדה יעקב, אימא לחמישה ילדים חמודים, מיילדת במקצועה.

הקריירה בשנקר

כשלליאורה הקטנה מלאו שלוש, הגיע הצעת עבודה משנקר לארבע שעות כל בוקר. אז נפתח בפני עולם חדש ונפלא. ללמד סטודנטים עיצוב אופנה היה יותר מחלום. התלמידים ישבו בכיתה ושתו בשקיקה כל מילה וכל הסבר שנתתי להם. משבוע עבודה קצר הפכה המשרה שלי לימי עבודה ארוכים, לעיתים עד 7 בערב. אבל כל שנה שחלפה הייתה יותר מאושרת מקודמתה ומלווה בסיפוק רב מאוד.

היום אחרי 40 שנות הוראה באקדמיה המופלאה הזו, שמובילה בין עשרת המוסדות הטובים בעולם להוראת האופנה, מוצאת אני את עצמי מטיילת ברחובות העיר נחלת בנימין או צפון תל אביב ונפגשת עם רבים מדור המעצבים שגידלתי. רבים מהם מצאו עבודה בחו"ל וגם איתם אני בקשר. אין ספק שזה החותם שהשארתי לדורות הבאים. היום כבר יצאתי לפנסיה, אבל אני עדיין ממשיכה ללמד יום אחד בשבוע, כי הם פשוט לא מוכנים לוותר עלי.

אני מלמדת אפנה

הזוית האישית

רוז: אני חושבת המפגשים האלה יעזרו לי גם עם המחשבים וגם עם הקשרים שלי עם סבתא שלי.

סבתא: עבורי היו מפגשים אלה בהחלט זמן איכות אמיתי עם נכדתי האהובה. בדרך כלל מפגשים מתקיימים עם כל המשפחה ותשומת הלב מתחלקת בין כולם, פה שיתוף הפעולה היה נפלא וממוקד.