מאגר סיפורי מורשת

שמי שיר כהן (ווקס), אני לומדת בכתה ה'2, בבית הספר "רבין" בהוד השרון, ומשתתפת השנה בתוכנית הקשר רב דורי יחד עם סבא שלי מיכאל. תיעדתי את חלק מסיפוריו, במסגרת הפעילות בתוכנית "הקשר הרב דורי".

סבא מיכאל מספר

שמי מיכאל ווקס, שמתקופת השרות הצבאי מכונה מיכה. נולדתי בעיר חיפה להורי אדית ופרד ווקס בפלשתינה א"י ב 31 לחודש מאי, בשנת 1943.

הורי, שניהם ילידי העיר ברלין בירת גרמניה. (1914)

אבי פרד שסיים את ביה"ס התיכון בשנת 1932 ועמד בבחינות הבגרות כשהנאצים עלו לשלטון, לא התאפשר לו ללמוד באוניברסיטה כפי שתכנן. הוא התחיל לעבוד בקונצרן שוקן (שלימים בעליו היו בעלי עיתון ה"ארץ") ולאחר מכן הצטרף לתנועת הבונים ועבר הכשרה (חקלאית) בחוות גולוניץ' בקרבת זגרב, ביוגוסלביה.

אמי, הספיקה עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, לסיים את לימודיה בסמינר לגננות בברלין והצטרפה לתנועת הבונים ונשלחה לתקופת הכשרה בחווה החקלאית ביוגוסלביה, שם הכירה את אבי. בשנת 1935 עלתה ארצה בעזרת סרטיפיקט שמומן ע"י הוריה.

סיפור עלייתו של אבי היה הרבה יותר מורכב: הוא עלה ארצה לבסוף, מאוסטרליה, דרך תעלת סואץ, מעיר הנמל פורט סעיד שבמצרים, ברכבת, דרך חצי האי סיני לתל אביב. לשם, הגיע בערב פסח 1942, לאחר ששהה שנה וחצי במאסר במחנה מעצר אצל הבריטים במדבר באוסטרליה.

אמי הייתה חברת גרעין קיבוץ כפר סאלד ושמשה כגננת לילדי החברים. כשאבי הגיע והם החליטו להתחתן, הם עזבו את הגרעין ועברו לגור בחיפה. אבי  התחיל לעבוד בנמל אצל עמיל מכס. כשהנהגת היישוב קראה להתגייס לצבא הבריטי, כדי לעזור ל"בנות הברית" במלחמה נגד הנאצים, אבי התגייס לצי המלכותי.

עם הקמת המדינה בשנת 1948 הוא היה בין מקימי חיל הים הישראלי. בשנת 1958, בהיותו קצין כוח האדם בחייל הים והתאפשרה היציאה לגמלאות מוקדמות (44), הוא ניצל זאת והיה לגמלאי הראשון של חיל הים. אבי, פרד התקבל לאוניברסיטה בעיר ציריך בשוויץ ואמי למכללה הפסיכולוגית של פסטלוצי בעיר. כעבור שש שנים אבי סיים את לימודיי הדוקטורט שלו ושניהם חזרו לארץ כפסיכולוגים ונתנו יחד שרות פסיכולוגי. הם התמחו בייעוץ בבחירת מקצוע, ביעוץ חינוכי וטסטולוגיה – הם עבדו יחד במשך 30 שנה!

ילדותי עברה עליי על הר הכרמל בשכונת "הכרמל המערבי" בדרך הים 117. מה שזכור לי במיוחד מאותה תקופה, אלו שדות פרחי הבר שהקיפו את ביתנו, טיילנו וקטפנו זרים גדולים שהבאנו לאימהות שלנו. (כיום בכל השדות הללו "צמחו" בתים וכבישים ולא נשאר זכר לטבע !), זה היה כמובן לפני שחל האיסור לקטוף פרחי בר. הזרים היו של נרקיסים, רקפות, כלניות, נוריות ולפעמים גם של צבעונים, הכל לפי העונה שהיו מקשטים בהם את כל הבית.

תמונה זו שלי כתינוק צולמה בשנת 1944

בילדותי, אימא הייתה הגננת של השכונה. הגן היה צמוד לבית וזה היה מוצלח מבחינה חברתית, היו לי הרבה חברים. לכיתה א' הלכתי לבית הספר הריאלי במרכז הכרמל שהיה כרוך בנסיעה באוטובוס שהיה גם אירוע חברתי יום יומי.

זיכרון מיוחד שנשאר חרוט בראשי, היו אלו ימי השלג (1950), שירד בכל הארץ ואפילו על הכרמל הגיעה לגובה של למעלה מחצי מטר! הכל היה מושבת, לא היו לימודים השתעשענו בשלג ובנינו בובות שלג גדולות, תופעה שנחשפנו אליה בפעם הראשונה בחיינו. (תופעת שלג כזו לא חזרה עד היום – 74 שנים !)

כשסיימתי כיתה ח' עברתי את המיונים הקפדניים של בית הספר לקציני ים בעכו, שם למדתי בתנאי פנימייה. למדתי שם רק שנתיים, עד שחליתי בצהבת וירלית קשה שבעקבותיה לא יכולתי להמשיך בקציני ים. בהמשך הצטרפתי להורי ששהו בשוויץ ושם בעיר ציריך סיימתי את לימודי בבית הספר המקצועי תיכוני במגמת חשמל בנושא של פיקוד ובקרה, בשנת 1961, זאת אומרת לפני 63 שנים!

את החלק החברתי בשנים אלו "שנות העשרה" חוויתי בפעילות רבה בתנועת הנוער – ב"קן" השומר הצעיר בציריך, שכלל טיולים ומחנות קיץ וחורף וארגון אירועים בקן של חגי ישראל.

בזה תמה הילדות שלי, התגייסתי לצבא שגייס אותי לחיל השריון, מילאתי בו את כל התפקידים, מתפקיד היותי תותחן בצוות הטנק ועד שסיימתי את קורס קציני השריון, במסגרת שרות החובה שהסתיים בשנת 1963. במהלך שרות המילואים בו השתתפתי במלחמות ישראל השונות, במלחמת יום הכיפורים הייתי מפקד פלוגת המפקדה של גדוד הסיור האוגדתי 134 של אוגדה 36 שלחם בגולן. את שירות המילואים בן 60 – 90 יום בכל שנה המשכתי בהתנדבות עד גיל 52!

שבוע לאחר סיום שרות החובה כבר התחלתי בעבודה מקצועית בחברה שעסקה בשרות טכני ל"מיכון משרדי". באותם ימים מכונות החישוב ומכונות הכתיבה (שהוחלפו במשך הזמן ע"י המדפסות והמחשבים) היו מכניות ובמשך הזמן אלקטרו-מכניות. הכל היה טרום תקופת המחשבים המבוססים על טכנולוגית "חצאי מוליכים". כאשר בשנות ה-70 התחיל המעבר למיכון משרדי מבוסס חצאי מוליכים, התמניתי להיות מנהל השרות הארצי של "ניקום מחשבים" נציגי ניקסדורף, שכיום שייכים לקונצרן סימנס הגרמנית והייתי בין טכנאי המחשבים הראשונים בארץ. באותה תקופה גרנו בהרצליה.

לאחר עשור בתפקיד עברנו חזרה לחיפה וניהלתי במשך עשור נוסף את הסניף החיפאי של חברת כ.צ.ט – כימיקלים וציוד טכני, תפקיד ניהולי ושווקי. בתקופת זו למדתי במקביל לעבודתי, באוניברסיטת חיפה בלימודי חוץ בפקולטה למנהל עסקים.

השלב הבא בחיי היה להקים עסק עצמאי, הקמתי את חברת "כרמל פרינט" מכון להעתקות וצילומים ושרותי משרד. שירותים שהיו נחוצים למשרדי אדריכלים ולכל היועצים בענף הבניה (חשמל, אינסטלציה, קונסטרוקציה וכו'). הלקוחות האחרים שהשתמשו בשירותים שלנו היו סטודנטים של הטכניון והאוניברסיטה ומכללת ויצו. החברה התפתחה ושילבתי בה גם בית דפוס דיגיטלי מהמתקדמים בארץ באותם ימים. פעילות הדפוס שלימים הוטמעה בשותפות עם דפוס ויינבאום שקיבלה את השם "דפוס מילניום". בשיא עבדו אצלנו 45 עובדים. במקביל לכרמל פרינט, הקמנו גם את חברת "פלוטר הכרמל " – שנתנה שרותי תוויין (פלוטר) שהייה אז חידוש טכנולוגי, היינו ממש חלוצים בשירות זה. התפעול של החברות שנמשך קרוב ל- 30 שנה עשיתי בשיתוף עם רעייתי רותי, עד שבשנת 2006 מכרנו את כל החברות ויצאנו לגמלאות.

בכל השנים האלו המשכתי לשרת במילואים, התנדבתי למשמר האזרחי בשכונת כרמליה בחיפה ולאחר מכן התנדבתי מספר שנים במשטרת התנועה בחיפה. במקביל גם התנדבתי בהנהלת העמותה של ארגון עולי מרכז אירופה שניהל את בתי ההורים (דיור מוגן) בהם גרו ההורים, גם של רותי וגם שלי וגם טיפלתי במתנדבים מגרמניה שבאו לארץ ל"שנת שירות" במסגרת ארגון "אות הכפרה והשלום".

לרותי ולי שלושה ילדים: סיגל אמיר ולירון ומהם יש לנו שמונה נכדים. עמית הבכורה מלאו לה 30 והיא מעצבת פנים מצליחה בתפוח הגדול (ניו יורק) ואף נישאה כבר, והצעיר הוא עומרי אשר השנה התחיל ללמוד בכיתה א' (בבית הספר רבין). כל הילדים והנכדים גורמים לנו אושר וסיפוק רב.

בימים אלו אני עדיין מתנדב בעמותת "ידידים בדרכים". אמנם, אחרי יום ההולדת ה-80 כבר פחות מחליף גלגלים "מפונצ'רים", אבל עדיין מניע מכוניות שמסרבות להניע לבעליהן. מרגע שפרצה המלחמה (7 באוקטובר) וכולם התחילו לבדוק את דלתות וחלונות המקלטים והממ"דים יצאתי לטפל ביותר מ – 90 חדרי ממ"ד ומקלטים ברחבי הוד השרון ולדאוג לסגירתם ונעילתן הבטוחה.

סיפורו של חפץ

לנושא חפץ שעבר במשפחה, אין לנו הרבה, רוב הרכוש של המשפחות לא הגיע ארצה. יש שני פריטים ואלו ארונות ששמשו גם כמכתבות (משטח לכתיבה ומקום לאכסון מסמכים), שגילם נע בין 150 ל – 200 שנים. אחד שחור עם ויטרינה (חלון תצוגה לאבזרי נוי ומחמד) והשני מעוצב בצבע חום ג'ינג'י בסגנון "בידרמאייר" שמוקמו בדירתנו לאחר לכתם של הורינו.

הסיפור המיוחד הוא, שבשנות הצנע כאשר להורים הייתה בעיה כלכלית קשה, הם מכרו את הארונות למכרים שיכלו לממן זאת וההסכם היה שכאשר יתאפשר להם כלכלית הם ירכשו את הארונות חזרה. ואכן, לאחר מספר שנים, כאשר מצבם הכלכלי השתפר הם רכשו את הארונות חזרה והם עומדים ומשמשים אותנו.

הזוית האישית

סבא מיכאל: כסבא לשמונה נכדים כשהבכורה כבר בת 30, שמחתי מאוד להשתתף עם נכדתי שיר בפרויקט הזה, שגם נוהל באופן מופתי ע"י המורה הילה בן יצחק וגם אפשר לי רגעים נפלאים של חוויה משותפת עם הנכדה, שיר. לי כסבא יש נחת מכל הנכדים והנכדות כשכל הבוגרים למדו ולומדים מקצועות שיקדמו אותם בחיים. אני מאחל לשיר שתלך בעקבותיהם בדרכה שלה ושתצליח כמותם.