מאגר סיפורי מורשת

ראיון שערכתי עם סבי יצחק גרנות (מצד אבי)

נולדתי בשנת 1939 בעיר "בקאו" שברומניה. גרנו כל המשפחה אמי – רוזה, אבי – שבתאי, אחי הגדול, אברהם (ארמנד) ואני יצחק (איזו). סבי סיפר שלפני שנולדתי היה אח נוסף אך נפטר בגיל שלוש ממחלה קשה.

בבית דיברנו רומנית ואידיש. הבית ברומניה שכן בשכונה נפרדת מהעיר והיה ממוקם בחצר גדולה שהתגוררו בה כמה משפחות. השירותים היו בחצר מחוץ לבית. אבי עבד ביום בבית דפוס ובערבים בבית קולנוע. אמי הייתה עקרת בית. למדנו בבית ספר רגיל ואחה"צ היינו משחקים כל ילדים בחצר המשותפת.

יחס השלטון לקהילה היהודית היה סביר. המבוגרים היו חייבים לענוד תלאי צהוב ולעבוד עבודות כפייה. היהודים לא גויסו לצבא, והיחסים בין השכנים היהודים והלא יהודים היו טובים. לבתי כנסת היו נוהגים להגיע בחגים, שמרנו בבית על המסורת היהודית והקפדנו על מנהגים יהודיים חגגנו את החגים, ברית מילה, בר מצווה ומנהגי אבלות. המאכלים שהיו נפוצים בבית הוריי היו מאכלים המסורתיים: ממליגה ופאפאנש.

סבא בילדותו עם אחיו

העלייה לישראל

עלינו לארץ בשנת 1948 אני הייתי בן תשע ואחי בן שלוש עשרה.

עם סיום המלחמה (העולם ה-2) הוריי רצו לעלות ארצה, כי חששו מהמשטר הקומוניסטי ששלט אז ברומניה וגם פחדו מאנטישמיות. בדצמבר 1947 הגענו באמצעות רכבות נוסעים לבורגס שבבולגריה ומשם עלינו לספינת מעפילים שנקראה "פאן יורק". הספינה הפליגה לכיוון ארץ ישראל וכאשר הגענו לים התיכון נתקלנו במשחתות בריטיות (אוניות מלחמה מהירות).

הבריטים ששלטו באותו התקופה בארץ תמכו בערבים, שלא הסכימו להכניס יהודים לפלסטין מחשש לגורלנו כיוונו את הספינות לקפריסין. שם הורידו אותנו למחנות אוהלים בקפריסין ושם גרנו במשך שבעה חודשים.

עם קום המדינה במאי 1948 ניתנה לנו אפשרות לעלות לארץ. באוגוסט 1948 עזבנו את קפריסין בעזרת ספינת המעפילים "עצמאות" ששמה שונה לאות הזדהות עם העצמאות שנתנה למדינה באותה השנה.

הקליטה בארץ

כשהגענו לארץ העבירו אותנו למחנה עולים "אגרובנק" שליד חדרה, שם גרנו בצריף מעץ. גרנו שם תקופה של חודשיים עד שנציגי הסוכנות היהודית העבירו אותנו ועוד שלושים משפחות לדירות קבע ביפו, בשכונה שבהן התגוררו ערבים עד מלחמת העצמאות.

החיים בארץ

בהתחלה היו לנו קשיים בקליטה, הקושי העיקרי היה: מחסור במזון. בארץ הייתה "תקופת הצנע" המדינה נתנה תלושי מזון לכל משפחה כדי לקנות מזון בסיסי. היה קושי במציאת עבודה. לקח המון זמן עד שאבי מצא עבודה בדפוס ואמי עקרת בית בתל אביב. היה גם קושי בידיעת השפה העברית, לא ידענו עברית. רק לאחר חצי שנה פתחו את בית ספר "ויצמן" שבשד' ירושלים ביפו שם למדנו אחי ואני עברית.

זכיתי לחגוג בר מצווה בארץ, עליתי לתורה בבית הכנסת ביפו, לאחר מכן חגגו לי בבית ארוחה עם חברים. נתנו לי תפילין וטלית. התפילין והטלית המקוריים של סבי שקיבל בבר מצווה שלו.

בגרות

שחקתי כדורגל בקבוצת הפועל תל אביב בשנת 1956, בליגת ילדים. התפקיד שהייתי זה בלם אחורי. כשהייתי ילד שחקנו בגינה עם ילדים מהשכונה.

בשנת 1957 התגייסתי לצבא. שירתי בגולני, אך עדיין המשכתי לשחק בכדורגל והייתי בנבחרת פיקוד צפון.

קריירה

אני למדתי ציור שלטים. עבדתי באל-על כצייר שלטים משנת 1961-1983 (22 שנה). כעובד אל-על היו לנו טיסות חופשיות ולכן אני ומשפחתי יצאנו לטיולים ברחבי העולם. עבדתי בחנות ברכה בלוד, מכרנו ספרים, צעצועים, ציוד וחולצות בית ספר משנת 1983-1992.

אחר כך עברנו לכפר סבא בשנת 1992 פתחנו חנות ספרים ומכשירי כתיבה. קראנו לחנות "ארכימדס", מתקופת מלחמת ששת הימים, עד שנת 2007. בשנת 2007 יצאתי לגמלאות.

החברות עם משפחת יברבאום

גרנו בלוד. בקומה שלנו גרו דלת מול דלת משפחת יברבאום. גרנו כ-13 שנים בשכנות כמו משפחה, עד שאנחנו החלטנו לעזוב את הבניין ובנינו וילה בלוד. משפחת יברבאום עזבה ועברה לגור בכפר סבא. כל השנים דאגנו לשמור על קשר. לאחר כשמונה שנים בלוד, אני ואשתי החלטנו לעזוב את לוד ולקנות בית בכפר סבא.

בני מצא מודעה בעיתון של מכירת בית באותו הבניין שמתגוררת בו משפחת יברבאום. רצה הגורל והפגיש בנינו שוב בהפרש של שמונה שנים בנפרד, לגור שוב יחד באותו בניין ואפילו באותו הקומה דלת מול דלת כמו שגרנו בלוד.

הזוית האישית

נועה גרנות: עבודת התיעוד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, הייתה כפית ומהנה. נהנתי לשמוע את הסיפור של סבי יצחק גרנות.