מאגר סיפורי מורשת

השנים המוקדמות

נולדתי בישראל, ולמרות שביתי היה בחולון, נולדתי ברחובות. הוריי קראו לי יעל כי הם מאוד אהבו את השם.

גדלתי בשכונה מקסימה ושקטה, וברחוב שלנו גרו משפחות מכל העדות. זה היה רחוב עם בתים פרטיים וחצרות, ובחצר שלנו היו עצי פרי. בתור ילדים אני זוכרת שהיינו יוצאים החוצה ומשחקים במשחקים של שכונה; אני זוכרת שהיינו מטפסים על עצים, ומחזיקים חוט שקשור אליו ארנק שהיה על הרצפה, ואז – כשמישהו חשב שהוא מצא ארנק והיה מתחיל להרים אותו, היינו מושכים אותו למעלה. היינו גם שופכים דליים של מים על אנשים שעברו ברחוב, וכל מיני מעשי קונדס.

לאימא שלי קראו אסתר, ולאבא שלי קראו שמואל. אמי הגיעה לארץ כשהיא הייתה בת עשר, ואבי הגיע לארץ כשהוא היה בן חמש עשרה, ושניהם הגיעו ישר לתל אביב. הם גדלו בארץ, הכירו בארץ, התחתנו בארץ… אימא שלי הייתה עקרת בית ואבי היה עובד עירייה. בתור בחור צעיר – לפני שהוא התחתן, הוא עבד בבניין.

סבתא כפעוטה

לאחיות שלי קראו – לפי הסדר – אביבה; היא הייתה האחות הגדולה, תמי (תמר), אחר כך אני – יעל, דליה, ואז רותי, והתאומות חגית ורויטל. אני זוכרת שאחיותיי הגדולות – אביבה ותמי לקחו אותי לטיולים בגן הציבורי, הן היו מטפלות בי והן אהבו לצלם אותי. באותה תקופה לא היו כבישים או מדרכות, היינו מטיילות ברחוב והיו רק חול ובתים, ובצד אחד של השביל היו גם עצים. לבשנו בגדים מאוד רגילים ופשוטים – חולצת טריקו, מכנסי ספורט, שמלות של פעם, חצאיות… זו הייתה התקופה של תחילת המדינה ולכולם היה פחות או יותר אותו הדבר. בתקופה הזאת כמעט לאף אחד לא היו מכוניות, ולמי שהייתה מכונית נחשב עשיר.

בשבת בבוקר היינו אוכלים קובנה עם חילבה ועם המרק, ובמהלך השבוע אכלנו דברים רגילים: קציצות, עוף, מרקים, סלטים, ביצים. בתקופה הזו עדיין לא היו סופרים, קנינו את המצרכים שלנו בחנויות שונות. חנות אחת לפירות וירקות, חנות אחת לבשר, והייתה מכולת עם כל הדברים האחרים – חלב, ביצים, לחמים, גבינות. אני זוכרת שמאוד אהבתי לאכול אורז עם שעועית, פעם זה היה נקרא פסוליה. אימא שלי לא הייתה מכינה הרבה דברים מפוארים ומיוחדים, אבל אני זוכרת שמאוד אהבתי לאכול את זה.

הילדות בחולון

החברים שלי גרו בשכונה שלי, ממש קרוב אליי. הכרתי את החברים שלי מבית הספר, ומאוחר יותר הייתי הולכת לתנועת נוער, הנוער העובד והלומד, אז גם כן היינו נפגשים בפעולות של התנועה. בית הספר היסודי שהלכתי אליו נקרא "רמז" על שם דוד רמז, והתיכון נקרא "תיכון קוגל" על שם חיים קוגל, שהיה ראש העיר הראשון של חולון. בבית הספר למדנו את כל המקצועות שהיום אתם קוראים להם מקצועות הליבה, אבל בזמני המושג הזה לא היה קיים. היו שיעורי מולדת (שבתיכון הפכו לשיעורי גיאוגרפיה), תנ"ך, ספרות, חשבון, מוזיקה, חקלאות, התעמלות, טבע, והבנות למדו גם תפירה.

היינו מאוד קרובים למורים. הייתה לנו מחנכת שמאוד מאוד אהבנו, אני וכל הכיתה – והיא לימדה אותנו את רוב המקצועות. חוץ ממנה הייתה לנו גם מורה לטבע, מורה להתעמלות, ומורה למוזיקה. כשהיו אירועים מיוחדים במדינה דיברו איתנו עליהם בבית הספר, ולמדנו הרבה על קום המדינה, איך היא קמה ועל ציונות. אני זוכרת שבזמני הייתה את מלחמת קדש, מלחמת סיני… דיברו איתנו על כל אירוע שהיה בזמן תחילת המדינה, במיוחד בשעת חינוך שהייתה לנו פעם בשבוע ביום שישי. המורה שלנו הייתה משוחחת איתנו על כל מיני נושאים, אני זוכרת שהיא הייתה מספרת לנו ומרצה לנו על מוזיאונים וציירים מפורסמים ברחבי העולם. העקרונות החינוכיים שלימדו אותנו היו ״אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך״, ״כבד את אביך ואת אמך".

התלבושת האחידה בבית הספר שלנו הייתה חולצה חלקה עם סמל בית ספר תפור על כיס. הייתי תלמידה טובה, ילדה טובה, ממושמעת. בסוף השנה היו לוקחים אותנו לטייל הרבה פעמים בצפון, ומסיבות עשינו רק בימי הולדת; לא היו מסיבות כמו שעושים היום, הכל היה מאוד צנוע.

שנות העשרים שלי

בזמני, מעבר למוזיקה הישראלית שמאוד אהבתי, היו גם את הביטלס, אלביס פרסלי, קליף ריצ’ארד, והאבנים המתגלגלות (The Rolling Stones), היו מאוד פופולריים. מאוד אהבתי לשמוע את המוזיקה הזאת.

סבתא בנעוריה

אני לא הייתי מאלה שרקדו במועדונים, וגם כשהתחתנתי, סבא טולי (בעלי) לא היה מאלה שרוקדים, לצערי. גם כשהיינו הולכים לחתונות הוא בקושי רצה לרקוד, אז לא היו לי הרבה הזדמנויות לרקוד. היו לי תקליטים וטייפ, קסטות. אהבתי לשמוע בהם גם שירים ישראליים וגם שירים לועזיים. מאוד אהבתי מוזיקה ותמיד הייתי שומעת מוזיקה בבית.

סבתא בצעירותה

היו בתקופתי הרבה מחזות זמר, סרטים והצגות. הייתי הולכת גם לחוג ריקודי עם. היינו מקשיבים לרדיו, והוריי קנו גם טלוויזיה והיינו צופים בה.

לצערי אין לי הרבה מה לספר משנות העשרים שלי, הייתי ילדה של בית. הלכתי לצבא וישר אחר כך הלכתי לעבוד. הייתי קמה בבוקר, הולכת לעבודה, חוזרת הביתה אחר הצהרים, ועוד מעט כבר היה נגמר היום. זו הייתה השגרה שלי, זה מה שעשיתי. לא היה משהו מיוחד חוץ מזה שלפעמים הייתי נפגשת עם חברות, או לפעמים יוצאת עם חבר לסרט, יוצאת עם חבר להצגה… בסך הכל רגיל.

אהבה ומשפחה

כשאנשים חיזרו אחד אחרי השני בזמני הם היו מתקשרים אחד לשני בטלפון, מביאים פרחים, באים לקחת אותך מהבית ואז מחזירים אותך. הקשר בין בני הזוג נרקם בצבא, בלימודים, במסיבה, או במקום העבודה, המקומות הרגילים. גם ההורים שלי הכירו ב״דרך הרגילה״, אבל לא באמת.

אימא שלי גרה עם אימא שלה (יונה) בתל אביב, והיו לה קרובי משפחה שגם גרו שם; אשתו של דוד של אבא שלי הייתה קרובת משפחה של סבתא שלי (אימא של אימא שלי), ואבא שלי גר איתם כשהוא עלה לארץ.

אבא שלי הגיע לארץ לבד, וכשהוא הגיע לארץ הוא גר עם דוד שלו, אח של אמא שלו. לדוד הזה לא היו ילדים, אז הוא גר אצלו. סבתא שלי שמעה שאבא שלי, שמואל, הגיע לארץ, ושהוא גר עם קרובת משפחה שלה, ובצורה מאוד מתוחכמת היא אמרה לאימא שלי שתבוא איתה לבקר את קרובת המשפחה שלה, היא ידעה שאבא שלי נמצא שם. אימא שלי בכלל לא תיארה לעצמה שהיא תפגוש שם את מי שיהיה בעלה.

אימא שלי וסבתא שלי הלכו לבקר את קרובת המשפחה, ואימא שלי פגשה את אבא שלי. כשהן חזרו מביתה של קרובת המשפחה, סבתא שלי שאלה את אימא שלי מה דעתה על אבא שלי, והאם הוא מוצא חן בעיניה. אימא שלי אמרה שהוא מאוד מצא חן בעיניה, וכנראה שסבתא שלי ודוד של אבא שלי דיברו ביניהם, כי מסתבר שדוד של אבא שלי שאל אותו בדיוק את אותה השאלה! כמובן שגם אבא שלי אמר שאימא שלי מצאה חן בעיניו, וכך הם הכירו. הם התחילו לצאת, במשך בערך שנה, ואז הם התארסו והתחתנו.

היו המון אהבה, חום וכבוד בין ההורים שלי, ביניהם אליי ולאחיותיי, ובינינו האחיות, ותמיד הרגשנו שזכינו לגדול בבית כזה עם המון חום ואהבה.

הקמת המדינה

נולדתי בשנת 1945 בארץ ישראל, וכשקמה המדינה הייתי בת 3. היה למשפחה שלי בית, ושם אני הייתי כשהכריזו על קום המדינה. ההורים שלי סיפרו לי איך אנשים יצאו לרחובות, רקדו הורה, ואיך הייתה המון שמחה.

הזוית האישית

ליה: מאוד נהניתי לעשות את התכנית וללמוד על סיפור החיים המעניין של סבתא שלי.

יעל: נהניתי מאד להיות שותפה לעבודת התיעוד של ליה נכדתי האהובה, להיזכר בחיים שחלפו ולצפות להמשך עם בריאות שלמה.