מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי משה מוריס, על שם סבי מצד אמי. נולדתי במרוקו בשנת 1956 בעיר הבירה רבט שבמרוקו.

בן זקונים להוריי, לאה ואליהו, גרתי בבית משותף עם 7 אחים ואחיות. אני זוכר שגרנו בבית פרטי, עם מרצפות בצבעים שחור לבן ומרפסות ועם עוזרת בית צמודה, ערבייה, שקראו לה פטמה.

בשנת 1962 עליתי ארצה. הסיבה שעלינו לארץ הייתה בגלל האנטישמיות שהייתה במרוקו מצד האוכלוסייה הערבית והתנאים הקשים שנלוו לכך, וגם ההורים שלי פחדו מאוד שתהיה התבוללות עם הערבים.

בגיל 5 עליתי ארצה באנייה ממרוקו, דרך איטליה ומשם לנמל חיפה ושם הודיעו לנו שאנחנו עוברים לגור בעיר אשדוד. בינתיים גרנו בצריפים במעברה בצור שלום.

שנה לאחר מכן, למדתי בבית ספר יסודי בשם רמב"ם ומשם, בשנות ה-70, עליתי לתיכון ולמדתי שם מקצועות שמאוד אהבתי כמו נגרות, מתמטיקה ושרטוט.

אהבנו לשמוע מוזיקה מזרחית אותנטית שהזכירה לנו את הבית במרוקו ואת הילדות,  ולרקוד ריקודי פסדובלה וריקודי בטן. אני זוכר שהיינו שומעים מוזיקה בקלטות "קסטות". היו להקות וזמרים שמאוד אהבנו (לא זוכר את שמם).

באותה תקופה הטכנולוגיה לא הייתה ברת השגה ולכל דבר שהצטרכנו היינו צריכים להמתין זמן רב כמו למשל  לקיים שיחת טלפון, זה לא היה דבר של מה בכך, לא היו טלפונים ובוודאי שלא פלאפונים, והשתמשנו בטלפונים ציבוריים עם אסימונים.

גלגולו של סיפור

כאמור, בשנת 1962 עלתה משפחתי לארץ ישראל אבל העלייה הייתה באניות נפרדות. בהגיענו לארץ לא הכרנו את המדינה, הערים, השפה, התרבות הנהוגה והמנטליות ולא ידענו לאן פנינו מועדות. כשנשלחנו לצור שלום בחיפה היינו שם רק אמא אבא ושני אחיי בלבד, ולא ידענו כיצד ומה עלה בגורלם של שאר האחים שלי שעלו באנייה אחרת. איך לחפש אותם? לאן נשלחו? אני זוכר שאמא הייתה מאוד כאובה, דואגת, מתפללת ובוכה כל הזמן. בסופו של יום, הצלחנו להגיע לסוכנות היהודית במטרה שתעזור לנו לאתר את האחים שלי ולהפגיש אותם אתנו.  רק לאחר מספר שנים לא מבוטלות, באחד הימים, הגיעו מהסוכנות היהודית לבשר לנו שאחותי אליס, התגייסה לצבא, לנח"ל, ואחי שמעון גוייס לצנחנים.

אמא שלי הייתה הולכת מידי יום לסוכנות לשאול מתי כבר תוכל לראות אותם, עד שיום אחד היא מספרת שישבה מחוץ לצריף, מקלפת תפוחי אדמה לצהרים כשמולה הופיע על מדים אחי שמעון. היא לא האמינה למראה עיניה ולא שמה לב שבמקום לקלף את תפוחי האדמה היא קילפה את עור אצבעות ידה ומההתרגשות וההלם לא שמה לב. רגע המפגש זכור לי עד היום, הם התחבקו והתנשקו ואמא בכתה הרבה וערכה בערב סעודת הודיה.

אחי שמעון לקח את ההורים שלי לבסיס שאחותי שירתה בו. הסתבר שהם שמרו ביניהם על קשר הדוק. אני לא הייתי במפגש אבל מניח שהיה מרגש לא פחות, כי אמא חזרה מאוד רגועה ומאושרת.

הזוית האישית

הראל: מאוד נהניתי לראיין את סבא שלי, היה לי מאוד מעניין לשמוע על הילדות שלו. לא חשבתי שהייתה לו ילדות כזאת וזה פעם ראשונה שאני שומע על כל החוויות האלו שעבר. אני רוצה להגיד לו שאני גאה בו שעבר את כל הפרידה מהאחים שלו, ושחווה את כל הכאב, הדאגה והעצב של ההורים שלו. אני מאחל לו שימשיך להיות הסבא הכי טוב בעולם, בריאות איתנה וחיים ארוכים וכמובן שאני אוהב אותו מאוד מאוד.