מאגר סיפורי מורשת

שמי עמית, אני מתעד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי את סבתא שלי, דפנה גרין, אימא של אימא שלי.

סבתא מספרת: "נולדתי בתאריך 14.1.1958 בעיר כפר סבא בבית חולים מאיר. להוריי קראו משה ולאה בכר. אבי ואמי נולדו בישראל. הורי אבי נולדו בבולגריה ועלו בגיל שלוש לארץ. הורי אמי נולדו בפולין ועלו בגיל 14 לישראל. אבי עבד בהתחלה כסוהר בכלא תל מונד ולאחר מכן עשה הסבת מקצוע למדריך פרדסנים. אמי עבדה מגיל צעיר בצרכניית המושבה. לאחר מכן עבדה במועצה המקומית כחשבת שכר, מקצוע שלמדה בכוחות עצמה.

גדלתי במושבה אבן יהודה. היינו שלושה ילדים. לאחי הבכור קראו גילי, הוא היה גדול ממני בחמש שנים ולצערי נפטר בשנת 2001 בגיל 48 והותיר אחריו אישה וארבעה ילדים. אני האמצעית, יש לי שתי בנות ושישה נכדים. לבנותי קוראים סלעית ועפרה. סלעית הבכורה – נשואה ולה שלוש בנות. עפרה – נשואה ולה בן אחד בכור שזה אני (עמית הנכד המתעד) ושתי בנות. אחי הצעיר ממני בשבע שנים, שמו אמיר, רווק ללא ילדים.

כאמור, גדלתי במושבה אבן יהודה בבית פרטי עם חצר וגינה שהיו חלק בלתי נפרד מהילדות שלי, מאחר שביליתי המון שעות עם האחים, השכנים והחברים שלי. נהגנו לטייל בין החצרות באופן חופשי. למדתי בבית הספר היסודי "בכר" שהיה על שמו של יהודה בכר, שהיה דודו של אבי. למדתי שם מכיתה א'-ח' מאחר שלא הייתה אז חטיבת ביניים המושבה הייתה קטנה ובכל מחזור הייתה כיתה אחת ורק במחזור שלי היינו שתי כיתות. לבית הספר הגעתי ברכיבה על האופניים שלי, לא היו אז הסעות לבתי הספר.

זכורה לי חוויה כמעט יומיומית, בדרכי חזרה לביתי, הייתי עוצרת עם אחי הגדול ועם בני דודים שלי אצל סבתי וסבי מצד אמי, רחל וצבי, שם היינו מתפנקים על גלידה וממתקים. ברור שגם השארנו מקום בבטן לארוחת הצהריים. אמי שעבדה במועצה נהגה לחזור בשעת הצהריים הביתה.

העגילים של סבתא בכר

כשעמדתי להתחתן, הייתי כמעט בת 19. אמי באה, בירכה אותי ונתנה לי מתנה: את העגילים שהיא קיבלה כשהיא התארסה לאבי. את העגילים האלה היא קיבלה מסבתא שלי לאירוסין שלה. התרגשתי מאד מאחר שאמי נהגה לענוד את העגילים האלה. יש לי הרבה סנטימנטים אליהם, כי כך אני מרגישה שאני מחוברת לאמי וגם לסבתי מצד אבי. העגילים עדיין אצלי והם יעברו מתישהו לבנותי סלעית ועפרה.

חיבור לבית ילדותי

גדלתי בבית ילדותי מיום שנולדתי ועד שהתחתנתי. בבית הזה היו לי המון חוויות כפי שציינת בעבר עם אחי, משפחתי וחברי לשכונה. חוויה מיוחדת הייתה במלחמת ששת הימים. הייתי בת 9 ואז לא היו מקלטים וממ"דים. נאלצנו לחפור שוחות בחצר. להגנה נוספת מילאנו שקי חול והנחנו אותם על שפת השוחה. כמו כן, הדבקנו רצועות על החלונות כך שאם יהיה פיצוץ, שברי הזכוכית לא יעופו עלינו. לא היה אז מסקין טייפ. את הרצועות הכנו מסדינים שגזרנו, מרחנו בדבק שהכנו מקמח ומים והדבקנו לחלונות בצורה של שתי וערב. כמו כן, החל משעה שמונה בערב היו עושים האפלה ונמנעים מלהדליק אור בבית. ההאפלה הייתה גם ברחובות, כך שאם מטוס יטוס מעלינו שלא יראו אורות בבית או ברחובות. היה אז פחד כי בכל זאת, הייתה מלחמה. בראייה לאחור, בגיל 9, הרגשתי עדיין כילדה.

המושבה שלי למעשה לא היתה כל כך רחוקה מהגבול, מבחינתנו טול כרם וקלקיליה היו ממש קרובות. עד היום אני נזכרת בפחד ובחרדה כשנשמעו האזעקות. רצנו מיד החוצה, מתחת לבית היה מרתף קטן ולידו היו השוחות. אני זוכרת שערב אחד ראינו מטוס טופולוב רוסי שניסה לפגוע במפעל התרופות בנתניה, אבל הצליחו לפגוע בו.

צוואה רוחנית

"העבר אין, ההווה עדיין ועתיד כהרף עין": אני חושבת הרבה על המשפט הזה, כמה הוא נכון וחזק. העתיד באמת לפנינו, את ההווה אנחנו חיים, לא תמיד מספיקים להנות, ואין זמן לעצור לרגע ולהתבונן. הכי חשוב הוא העבר שלנו! השורשים, המשפחה הגרעינית, המשפחה המורחבת וכל החוייות שצברנו במשך החיים.

עלינו לספר, לתבל את החיים של היום בסיפורי העבר כדי שימשיכו הלאה יחד עם הילדים והנכדים שלנו.

הזוית האישית

עמית: המפגשים של תכנית הקשר הרב דורי היו מאוד מיוחדים בשבילי. הם אפשרו לי ללמוד על סבתי הרבה יותר, למדתי דברים שלא ידעתי. סבתי הורישה לי צוואה רוחנית שהעצימה אותי מאוד. הצוואה הבהירה לי שהמשפחה זה הדבר הכי חשוב, במיוחד הורים ואחים שאצלה זה נושא רגיש, כי אחיה הבכור נפטר בגיל 48 ממחלה. הייתי שמח לעבור את זה שוב עם סבתא נוספת, כדי שאוכל ללמוד גם ממנה עוד דברים.

סבתא דפנה: נכדים הם הערך המוסף שלנו. רוב המפגשים שלנו, אם זה לארוחות שבת, חגיגות יום הולדת או כל שבוע שאני מגיעה לעמית ולנכדותי, אין באמת הזדמנות לספר. עמית מכיר היטב את בית הורי, בית ילדותי. אני בוחרת ליצור הזדמנות לספר לעמית ואחיותיו, נעמה ויעל, "טיול שורשים" לבית ילדותי, אשר באמת יוכל להמחיש ולחבר את הסיפור והחוויות למציאות. יש לי הרבה תמונות באלבומי הילדות שלי שגם דרכן יוכלו הנכדים להתחבר.

במרוץ החיים בין העבודה, הקריירה, הילדים והנכדים לא תמיד אנחנו מוצאים זמן לעצור לחשוב לרגע – האם סיפרנו את הסיפור שלנו? לא צריך להגיע לגיל מופלג כדי לספר את סיפור החיים. אכן, תכנית הקשר הרב דורי גורמת לי לחשוב שבאמת עכשיו זה הגיל לספר את הסיפור בדרך מעניינת ויצירתית.