מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד דיין, נולדתי ב 21.3.1946 בעיר קזבלנקה שבמרוקו. גרתי בקזבלנקה עד גיל שמונה כשעליתי לארץ.

אני קרוי על שם דוד המלך, היות ואנחנו משפחה מסורתית. שם משפחתי הוא דיין. הראשון שקיבל את שם המשפחה דיין,  היה דיין בבית המשפט, ובתקופה ההיא שמות המשפחה נבעו מהמקצוע של האדם.

לאבא שלי קראו שמעון ולאמא שלי ברוריה, שניהם נולדו במרוקו, אבל אני לא יודע את תאריכי הלידה שלהם, מכיוון שלא חגגנו ימי הולדת בבית לאף אחד. במרוקו היינו משחקים משחקים מוכרים כמו תופסת ומחבואים.

בקזבלנקה גרנו באיזור המלח, כמו גטו כזה, שכונה שהמלך בנה ליהודים, כדי שלא יציקו להם. הכבישים היו צרים, ולא היה נוף, כי  הכל היה מוקף בבתים, כשהגענו לארץ היה לנו נוף כפרי ופתוח, כי באליפלט לא היו הרבה תושבים באותה תקופה ואז גם לא היו הרבה בתים.

במרוקו דברנו בערבית מרוקאית. היינו מסורתיים והתפללנו בבית כנסת, ידעתי לדבר גם קצת עברית. אהבנו אחד את השני, היינו יוצאים לטיולים ביחד, ובכללי היתה לנו אווירה של משפחתיות. היו לנו הרבה מאכלים מרוקאים בבית: היה לנו מאכל שנקרא מופלטה, מאכל שהיינו אוכלים במימונה. היה לנו גם מרק מיוחד בשם ח'רירה, וכן גם מרק סולת.

חגגנו בר מצווה בבית הכנסת, ואחרי התפילה האורחים והמשפחה היו מגיעים לביתו של חתן המצווה, ובבית היינו מגישים להם אוכל, עוגות ומטעמים.

בר המצווה עצמה הייתה כמו כל בר מצווה, עלייה לתורה והנחת תפילין. השכנים שלנו היו חלקם יהודים, וחלקם ערבים. אבל הקשרים שלנו איתם היו טובים. היינו מביאים לאחד מהשכנים הערביים חמין כל שישי, הוא היה מבשל אותו, ואנחנו היינו באים לקחת אותו בשבת. כמעט כל השכנים היו מכינים את החמין אצלו.

החיים בארץ היו יותר קשים מהיום, לא היו כבישים או חשמל. לא היו מים זורמים. היינו צריכים לקחת מים מברז שהיה בחצר, השירותים היו בחוץ, ולא נוח כמו שהיום. אבל עם הזמן התקדמנו. בנינו בית חדש מאחוריי הבית הישן, ואז הרסנו את הבית ישן. עד היום אנחנו גרים באותו בית שבנינו ליד הבית הישן. לא שמרנו על קשרים עם השכנים, והאנשים שנשארו במרוקו, כי היינו אז רק ילדים, ולא היה לנו גם דרך לשמור איתם על קשר. לפי הסיפורים של ההורים שלי, בתקופה שבה גדלתי ,היו הרבה טרוריסטים במרוקו שהתנגדו למלך, ופגעו  בהרבה יהודים, כי היהודים היו מתומכי המלך, למזלי לא חוויתי זאת בעצמי. אני זוכר כשהיינו יוצאים מבית הספר, היו הרבה ריבים בין נערים יהודים, לנערים ערבים, והייתה שם אלימות וזריקת אבנים אחד על השני.

עלינו בשנת 1954 מצרפת באוניה שנקראת ירושלים, לחיפה. בחיפה העמיסו אותנו על משאיות, והביאו אותנו לאליפלט. איש לא שאל או דיבר איתנו, הביאו אותנו לאליפלט ונסעו. כשרק עליתי לארץ ,היו לי געגועים לבית במרוקו, וכשגדלתי מספיק, והיה אפשר, הלכתי לבקר בבית הישן שלי.

הפלגנו ממרוקו לצרפת באוניה, ובצרפת היינו כשלושה חודשים במחנה, בו המתנו לעלייה ארצה. בהפלגה באונייה מצרפת לישראל, נקלענו לסערה חזקה. המלחים של האוניה אמרו שהם עבדו הרבה שנים בים, ומעולם לא נתקלו בסערה כזאת. אנשים התחילו להתפלל, והיה פחד גדול עד שעברה הסערה. כשהגענו לארץ התלהבנו ושמחנו מאוד, להיות במקום שיש בו הרבה יהודים. נישקנו את האדמה של ארץ הקודש, והרגשנו הקלה שהמסע הקשה באוניות נגמר. יחד עם זה היה גם קצת פחד וחשש, כי הגענו למקום לא מוכר, אבל התאקלמנו בארץ והכרנו חברים ואנשים חדשים.

כשהיינו כבר בארץ, התגייסתי לצבא והשתתפתי במלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, ובמלחמת לבנון הראשונה. לפני הגיוס הייתי בארגון בשם גדנ"ע – ים.

בארץ נהגנו לשחק שבע אבנים, חמור חדש, מחניים, כדורגל, תופסת, הקפות ועוד משחקים מוכרים של ילדים. היינו יוצאים לטיולים מטעם בית הספר, לאילת, לדימונה, לכנרת, לים התיכון וכו…. אם זה היה טיול ארוך שהיינו גם ישנים בו, לרוב היינו ישנים במתנ"ס, או בבית ספר מקומי.

אני וטוני (סבתא של יותם) נפגשנו בבית הספר, למדנו באותה כיתה. היינו שכנים והיינו נפגשים כל ערב.

התחתנו ב21.9.1966 בסככה של מיון פירות (אז לא היו אולמות), קנינו את כל המצרכים לחתונה, ובגלל שלא היו לנו אז רכבים, הבאנו אותם באוטובוסים. הדודות שלי באו לשם כארבעה  ימים לפני, והכינו את כל המאכלים לחתונה. הבאנו שולחנות וכיסאות מהשכנים, וככה כולם באו ולקחו חלק בשמחה. קיבלנו במתנות פסל של יונה, זכר ונקבה שמתנשקים, סדינים, סטים של צלחות וסכו"ם, בקבוקים שמכינים בתוכם סודה ועוד.

במהלך החיים שלנו עסקנו בחקלאות, גידלנו עופות, גידלנו כבשים, ובנינו בית ביחד. יש לנו חמישה ילדים, שלושה עשר נכדים ועדיין אין נינים. לפני שיצאתי לפנסיה אהבתי לעשות עבודות בקבלנות, אהבתי ללמוד ולנסוע לטיולים בחו"ל. והמאכלים האהובים עליי הם עוגות ודברים מתוקים.

היום אנחנו בעיקר מטפלים בנכדים, ובגלל הגיל והקורונה, אנחנו לא יוצאים הרבה מהבית.

סיפורו של חפץ:

קערה של פסח

צלחת של פסח שסבא שלי קיבל מהורים שלו והם עד היום משתמשים בה.

המכתש

מכתש שסבתא שלי קיבלה מסבתא שלה.

הסיר לעוגות

סיר לעוגות ממרוקו שסבתי קבלה כמתנה מההורים של סבא שלי, והיא העבירה את הסיר לאמא שלי.

הזווית האישית

יותם: נהניתי לעשות את העבודה עם סבא שלי, הרגשתי שזה קירב אותי אליו ואל הסיפור שלו.

דוד: היה כיף לחזור לילדות ולבגרות, וכמובן לזקנה, ביחד עם הנכד היקר שלי. היה נעים ומשמח לשתף ולספר על ההיסטוריה המשפחתית, עם יותם נכדי האהוב.