מאגר סיפורי מורשת

שמי גילה, נולדתי בתאריך 28.9.1964 בשמחת תורה בפתח תקווה. בת בכורה להוריי ששון ושמחה. בגיל שנתיים עברתי לערד. נקראתי גילה משום שנולדתי בשמחת תורה וזה שם שמח. שם משפחתי הוא אביבי אך הוא לא השם המקורי. השם שונה עוד כשהיינו בפתח תקווה. שם המשפחה המקורי הוא בסירטמן, משמעו אנשים עם כבוד.

בית ההורים

להוריי קוראים ששון ושמחה. אמי שמחה נהיד (כוכב) נולדה בשבועות בשנת 1945 בפרס ועלתה עם משפחתה לישראל בגיל 12. סבי וסבתי עלו בחיפזון – סבי עבד כנהג אוטובוס בחברה גדולה שלמנהל שלה לא היו ילדים, והוא הציע לו להיות כבן שלו ולקבל את כל החברה אבל בתנאי שיתאסלם. סבי הגיע לביתו ואמר לסבתי לארוז את הדברים ולעלות לישראל. רוב הזמן אמי היתה עקרת בית. אבי ששון ז"ל  נולד ב- 1937 בפרס ועלה בגיל 15 לישראל, הוא עבד בסולל בונה בתור טייח.

ביתי היה בית חם, מכיל ושמח למרות שלא היה שפע, לא הרגשנו חוסר. גרנו בפתח תקווה בבית קרקע ישן. כשעברנו לערד גרנו בדירת שיכון עם שלושה חדרים. הייתי בחדר עם שלושת אחיותיי בלי ארון. היו רק שתי מיטות קומותיים. יש לי שלוש אחיות: חדוה, רונית, תמי ושני אחים: אבישי וברוך. אני הבכורה והקשר שלי איתם טוב מאוד.

עם אחיי ואחיותי

הבית הראשון היה בית מאוד קטן, בגיל 12 עברנו לבית דו משפחתי (וילה שמחולקת לשני צדדים), שאבא שלי הרחיב אותו ואנחנו עזרנו לו לבנות ביחד, ממש סחבנו דליים, מלט, חצץ. היה לנו בית יחסית די גדול לתקופה ההיא, היינו שישה ילדים, וכל שני ילדים היו גרים בחדר. בכל פעם שזוג רב, אימא שלי הייתה מחליפה את הילדים בחדרים.

אכלנו את המאכלים של כל העדות. היות ובשכונה שלנו היו מכל וכל. לא היו גדרות כמו היום והכל היה פתוח, היינו הולכים אחד לשני ומבשלים את האוכל של כל העדות, אוכל עיראקי, תימני, פרסי… בחגים היינו חוגגים, לפעמים היינו נוסעים לפתח תקווה לדודה שושנה, ולפעמים היינו חוגגים בבית עם משפחה וחברים. בסוכות, אבי היה בונה סוכה לבד מקרשים, והיינו עוזרים לו כל הילדים, אוכלים בסוכה ושרים המון שירים והיה מאוד כיף. בשבת האוכל היה יותר טעים.

לי ולאחותי היה אוסף גדול של בולים, ואימא שלי הייתה ממציאה לנו סיפורים כי לא היינו רוצים לאכול ארוחת צהרים. ברדיו הייתה שעה מיוחדת שהיו בה סיפורים שהיינו מקשיבים להם. והיה מאוד מעניין.

כשהייתי בכיתה ג' בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, ואני זוכרת בתור ילדה שלקחו את כל הגברים מבית הכנסת עם הטליתות והעלו אותם לאוטובוסים, במשך חודש לא היה לנו קשר עם חבר של אבא שלנו. באותו זמן גם הייתה האפלה (חושך), היינו צריכים להחשיך את הכל – לכבות את כל האורות ולהסתתר במקלטים כדי שלא יהיה אור עבור המפציצים.

בילדותי עד גיל 5 הייתי עם אימא שלי בבית מכיוון שלא רצתה לשלוח אותי לגן. היא הייתה לוקחת אותי לגינות בשעות הבוקר. בגיל 5 ביקשתי ממנה ללכת לגן כמו כל הילדים והיא הסכימה. בכיתה א' אימא שלי ואבא שלי התווכחו, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותם מתווכחים. אבא שלי רצה שאלך לבית ספר דתי, ואימא שלי רצתה שאלך לבית ספר חילוני. הם כל היום התווכחו, ואני בתור ילדה לא ידעתי מה להחליט, כי לא רציתי לפגוע באף אחד. בסוף שלחו אותי לבית ספר דתי. לא היו שם הרבה תלמידים כי זה היה בית ספר בהקמה. רק אני שם הייתי בגיל של כיתה א', ושמו אותי – ילדה בת 5.5, אחרי חצי שנה בגן, עם תלמידים ותלמידות בכיתה ב', אז לא היה הפרדה בין בנים לבנות בבתי ספר.

אני הייתי הבת הבכורה ועזרתי בבית. אהבתי לשמוע את שלמה ארצי, גלי עטרי. כשהייתי קצת יותר גדולה קניתי סוג של פטיפון מיוחד עם רמקול שהיה אפשר להכניס בו תקליטים ונהניתי מאוד מלשמוע שירים. בזמן הפנוי אני מאוד אהבתי לצייר ולעבוד בגינה, היינו שותלים שתילים בגינה ומסדרים אותה.

הייתה לנו טלוויזיה רק כשהייתי בת 5, והייתי רואה את התכנית האיים האבודים. בבית היה טלפון שהיה צריך לנעול כי הוא היה יקר. אימא שלי הייתה כותבת מכתבים לאימא שלה ופעם בשבוע-שבועיים היינו מקבלים מכתב. הייתה לי חברה טובה שעזבה את ערד לאיזור תל אביב וגם איתה הייתי מתכתבת במכתבים. בתיכון עברתי לתיכון רגיל, כי לא היה תיכון דתי בערד, והייתי עוף מוזר בין כל האנשים שם, כי כולם הלכו עם מכנסיים רגילים ורק אני עם חצאית ארוכה. גם ההתנהגות שלי הייתה שונה כי בבית ספר דתי החינוך היה אחר.

בגיל 12 לקחו אותנו להר מצדה, את כל השכבות, ושם עשו לנו את הטקס של בר/בת המצווה, באמצע הלילה העלו אותנו למעלה והיה ממש מרגש, אני זוכרת את זה עד היום. אני זוכרת שאימא שלי אמרה לי באותו יום שיש לה הפתעה לספר לי והיא סיפרה לי שהיא בהריון, ואז נולד אחי הקטן, היום הוא מנהל בית ספר.

בתיכון למדתי במגמת מזכירות, לימדו אותנו להיות מזכירות, אז הייתה מכונות כתיבה, ולקראת הסוף היינו נוסעים פעם בשבוע לבאר שבע ללמוד על מחשבים. לפני הצבא עבדתי בבנק בתור מזכירה במשך כמה חודשים.

התגייסתי לצבא ושירתי במודיעין בעזה, שאז הייתה בשליטת ישראל, בחאן יונס. הייתי פקידת מודיעין, וחלק מהשירות הייתי בבאר שבע בחיל ההנדסה – גייסתי מילואימניקים בכל הארץ. בתקופת הצבא פרצה מלחמת לבנון הראשונה (1982) ומהרחוב שלנו מתו שני חיילים במלחמה. מעזה הייתי חוזרת 2-3 פעמים בשבוע לערד – הייתי לוקחת אוטובוס לבאר שבע,  וקונה להורים שלי בשר וירקות ואז הייתי נוסעת הביתה.

אני בצבא

היחסים עם ההורים היו יחסי כבוד ומשמעת, ובדרך כלל לא המרנו את פיהם. ההורים שלנו תמיד היו מביעים דעה כשהיינו גדולים אבל נתנו לנו להחליט לבד. למשל ללכת לצבא – הם אמרו לי שהם סומכים עליי שאני אשמור על עצמי אבל אני אחליט אם ללכת לצבא או לא.

אחרי הצבא, עבדתי במפעל תלמה, בתור פועלת ייצור. את בעלי הכרתי אחרי הצבא, בגיל 22, חברה של אימא שלי הכירה בינינו. לפני החתונה היינו נפגשים פעם בשבועיים, הוא היה גר ברמלה ואני גרתי בערד והייתי מגיעה אליו באוטובוסים. שם טוב, בעלי, עלה מפרס בגיל 15 עם המשפחה שלו. הוא הבן השני מתוך שישה ילדים. הוא ומשפחתו גרו ברמלה, כשהכרנו הוא עבד בצילום.

בפעם השנייה שנפגשנו, הוא אמר לי שיש לו משהו לספר לי, שאולי לא ארצה להמשיך את הקשר. הוא סיפר שבלידתו החליפו לו את כל הדם וזה גרם לו לחירשות. אף על פי ולמרות הכל, אהבתי אותו ורציתי להיות איתו. בגיל 23 התחתנתי. הייתה לנו חתונה גדולה ושמחה – הוא הביא 6-7 זמרים פרסים, התחתנו באולמי פנורמה (ליד בית פנורמה) בתל אביב, היום נקרא האולם לילות לבנים. הוא עבד כצלם והוא הכיר אולמות, והאולם שסגרנו היה נחשב אולם ידוע. אחרי החתונה גרנו ברמלה בבית שהיה של ההורים שלו – היו להם שני בתים.

גילה ושם טוב בחתונתם

ארבעה ימים אחרי החתונה, נהרג בן דודי בני בסירטמן ז"ל – ב"ליל הגלשונים". לא סיפרו לי על המקרה המצער שקרה, רק לאחר שחזרתי מירח הדבש פגשתי אימא של חברה שבירכה אותי במזל טוב ובאותה נשימה אמרה שהיא מצטערת על מה שקרה, אך היא לא ידעה שלא סיפרו לי על מה שקרה. כשחזרתי הביתה אמי סיפרה לי לאט לאט והייתי מאוד עצובה.

לאחר החתונה הייתי מזכירה בחברת משאיות "מריומה". אחרי שנה קנינו בית ברמלה. בפעם הראשונה שהייתי בהריון, בחודש השלישי עברתי הפלה טבעית. אחרי שנתיים נולד לנו הבן הבכור, מאור שנולד בחנוכה, כיום הוא בן 32, התחתן לאחרונה עם אדווה, הוא עוסק בשיווק סחורה לרשתות בארץ וגר בגן יבנה.

מכיוון ונאלצתי להיות בשמירת הריון בהריון השני, עזבתי את מקום העבודה שלי בחברת "מריומה". לאחר חצי שנה הייתי שוב בהריון וקרתה לי הפלה טבעית. אחרי ארבע שנים נולדה שירין שהיא בת 28, שכיום מדריכת שחייה. שירין נשואה לפליקס, והם מתגוררים בחולון ולהם שני ילדים, עומרי ואמה.

לאחר לידת שני הילדים עברנו להתגורר בערד והייתי אזרחית עובדת צה"ל, בתינוקייה של ילדי הטייסים. לאחר מכן עבדתי בגנים בערד. סימתי קורס מטפלות מוסמכות בבאר שבע בהצטיינות ומאוד נהניתי.  לאחר עשר שנים, כאשר הייתי בחודש שמיני, עברנו לחולון, משום שבעלי רצה לעבור לגור קרוב יותר למשפחתו. בשנה הראשונה במעבר לחולון היה מאוד קשה אך לאחר מכן התרגלנו לעיר הגדולה ומאוד נהנינו. לאחר חודש נולדה הודיה שהיא בת הזקונים שכיום היא בת 18, חיילת במודיעין. היא מתגוררת עימנו בחולון.

שלושת ילדיי

בחולון עבדתי בגנים של ילדים אוטיסטים. במסגרת העבודה למדתי המון. לאחר כ 15 שנות עבודה, רצו שאעבוד ביום שישי וזה לא התאים לי. חברה אמרה לי שמחפשים סייעות בבית ספר "הרצפלד", וכך הגעתי למקום העבודה שלי שבו אני עובדת חמש שנים ונהנית.

תחביבי הם: לבשל, לעשות ספורט, לטייל  וללכת להופעות. ניסיון החיים שלי לימד אותי, שכדאי ללמוד ולהעשיר את עצמנו, לשמור על הבריאות שלנו, לבקר את ההורים יותר כי הם לא ישארו לנצח. לדבר, לחשוב ולעשות טוב כי זה חוזר אלינו. להשתדל לעשות דברים מתוך בחירה ואהבה, להישאר מאוחדים – זה נותן כוח.

ברצוני להודות על העזרה והחוויה הזו לצחי, יקיר, ויאיר ולאור המורה שמנצחת ביד רמה ובאכפתיות. תודה רבה על הכל.

אני עם הנכדים

הזוית האישית

גילה: מאוד התחברתי לתכנית. נהניתי לספר את הסיפור שלי ולהיפגש עם יאירי יקירי וכולם … זה היה זמן קסום. תודה ענקית ליאיר שעזר מאוד, ליקיר, לצחי ולאור שניצחה, הדריכה, כיוונה באמפתיות ונתנה הרגשה מאוד טובה. תודה לכל מי שהגה את הרעיון של הקשר הרב דורי.

יאיר: אהבתי את הסיפורים בתוך הסיפור שגילה הביאה איתה והאווירה הקבוצתית הייתה טובה מאוד. תכנית הקשר הרב דורי היא חשובה, משמעותית ומעניינת מאוד אשמח להשתתף בעוד פרויקטיים דומים.

יקיר: נהניתי להשתתף בתכנית, הסיפור של גילה נגע לליבי כי היה בו המון דברים שקרו במשפחתי.