מאגר סיפורי מורשת

סבא אפרים שמעוני מספר לאגם

נולדתי בשנת 1949, יד" באלול התת"ט בארץ ישראל, בבית החולים "בלינסון" להורי: מרים ויפת שמעוני. אני הוא הילד הצעיר ביותר במשפחה, לפני יש עוד עשרה אחים הגדולים ממני: שרה ז"ל , דוד, שיפרה ז"ל, אפרים ז"ל, יהודה, סמי, אברהם ז"ל, אלישבע, חנית, פיני, אליעזר ואני אפרים הכי קטן.

בשנת 1948 בזמן מלחמת העצמאות לאחי אפרים ז"ל אשר שירת בחיל התותחנים קרתה תאונה מצערת ותוך כדי פירוק מוקש בסביבת פתח תקוה הוא נהרג, בני משפחתי חוו אירוע טראגי קשה וכאשר נולדתי לאחר כשנה החליטו הורי להוקיר את שמו של אחי ולזכור אותו ולכן החליטו לקרוא לי על שמו.

ילדות ונישואין

בילדותי גדלתי בבית פרטי בעיר פתח תקוה, היה לנו שטח גדול ואמי נהגה לשתול ירקות ופירות ולגדל תרנגולות ואני בתור ילד קטן זוכר כיצד עזרתי לאימא בקטיף ירקות ופירות בחצר ביתנו. אמי הייתה עקרת בית וטיפלה בי ובשאר אחיי בעוד שאבי עבד מחוץ לבית ב"תנובה" שעות ארוכות והיה מגיע הביתה רק בשעות הערב המאוחרות. הייתה לי ילדות מאוד יפה. המשחקים ששיחקתי בהם באותם ימים היו: חמש אבנים, קלאס, קפיצה בחבל, שלוש מקלות ועוד.

למדתי בבית ספר ממלכתי דתי בשם "נצח ישראל" בפתח תקוה ובהמשך עברתי ללמוד בבית הספר "הס" הקיים עד היום. בנוסף, אהבתי מאוד ללמוד ולהעשיר את ידיעותי.

בתאריך 16/8/1972  התחתנתי עם יעל והמון אנשים השתתפו בחתונה. המתנות שנתנו בתקופה הזאת היו: מערכות כלי אוכל, סיפלוקוס וצ'קים.

אני ויעל הקמנו משפחה ונולדו לנו שלושה ילדים: אורית ואהוד תאומים ונירית האחות הקטנה. יש לנו תשעה נכדים  משלושת ילדינו: מבננו אהוד: אגם וליאו. מבתנו אורית: עמית, רועי, טל ומעיין. ומנירית:  שירן, אדווה ונעמה.

החלום שלי

החלום שלי היה להיות חבר קיבוץ – קיבוצניק, רציתי מאוד להיות קיבוצניק בגלל שהאמנתי כי החיים בקיבוץ הם  צורת התיישבות כפרית וייחודית למפעל ההתיישבות בארץ ישראל.

בשל העקרונות הרבים בחיים בקיבוץ כגון: שותפות מלאה ברכוש, בייצור ובצריכה; עזרה הדדית; קבלת החלטות דמוקרטית; עבודה עצמית ושוויונית, הלינה המשותפת, הארוחות בחדר האוכל והקהילה המחבקת הם אלו שמשכו אותי לחיים בקיבוץ. והחלטתי שברצוני לגור בקיבוץ.

בנוסף, ערך שוויון ועזרה הדדית והרעיון של "כל אחד כפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו" הוא  הערך העיקרי שמשך אותי לחלום לחיות בקיבוץ היות ורעיון זה מסמל את עקרון השוויון הקיבוצי, ובא לידי ביטוי בחלוקה שווה, או על פי מדדים אחידים, של זכויות וחובות. לדוגמה: התקציב אישי, החינוך, המזון וזכות ההצבעה. בצד השיתוף והשוויון, מקיים הקיבוץ תרבות של תמיכה ועזרה לחברים שנקלעו למצוקה, או אינם יכולים להמשיך לעבוד.

הלכתי בעקבות חלומי ורציתי לחוות את השוויון והעזרה ההדדית האחד לשני ולכן נסעתי לחיות בקיבוץ בדרום – קיבוץ גבים – חייתי שם כקיבוצניק מן המניין, אך כעבור כשנה הבנתי שהחיים בקיבוץ אינם כפי שחשבתי בעיקר מבחינה חברתית ולכן החלטתי לעזוב ולשוב לחיים בעיר.

החלום שעדיין לא התגשם

עדיין ישנו חלום שרציתי מאוד, אך עדיין לא הצלחתי להגשימו – החלום הוא להיות נהג קטר ברכבת.

לא הצלחתי להגשים את החלום היות שהקמתי משפחה ונולדו לי תאומים, ולכן לא מצאתי זמן פנוי, ולאחר מכן במרוצת הזמן העדפתי להתקדם וללמוד, לכן לא הצלחתי להגשים את חלומי.

אני לא חושב שאפשר לעזור לי להגשים את החלום להיות נהג קטר כיוון שכעת אני מבוגר מדי, וזה כבר אינו בר השגה מבחינתי.

חגים ומועדים: מנהגי חג הפסח

לפני חג הפסח אמי הייתה מכינה ומנקה את הבית מהחמץ כמעט חודש וחצי לפני פסח, ונאלצנו חודש וחצי לפני פסח לאכול בחצר, לא היינו יכולים לאכול בתוך הבית. את ערב ליל הסדר היינו חוגגים כשאנו ישובים על הרצפה עם כריות מסביב לשולחנות נמוכים. בערב חג הפסח היינו מכינים פיתות תימניות כשרות לפסח בתנור מיוחד בחצר הבית היות שלא כולם אהבו לאכול את המצות.

כשהגיע ערב החג היינו מסובים סביב השולחנות כל המשפחה, ואלינו הייתה מצטרפת משפחה נוספת שהייתה חוגגת איתנו את החג. היו שנים שמספר המסובים היה גדול, והיינו חוגגים את החג כ 70 איש יחד כולל הילדים. בקריאת ההגדה נהגו הילדים לעשות הצגה על סיפור יציאת מצרים, ומאוד נהנינו וחיכינו לחלק הזה בחג. בשנים הראשונות רק הוריי אירחו, אך בהמשך כעבור כמה שנים האירוח התחלק ופעם היו חוגגים אצלנו ופעם היו חוגגים אצל המשפחה השנייה.

אני חייב לשתף אותך כי שנים רבות חשבתי כי המשפחה המתארחת אצלנו בחג הפסח היא חלק מהמשפחה ורק אחרי כמה שנים גיליתי שהם לא בני משפחה, ושהוריי קבלו אותם ואירחו אותם אצלנו בבית עד שהם הסתדרו. בהמשך הם אף הפכו להיות שכנים שלנו. לאחר מכן הם עברו דירה למקום קצת יותר מרוחק, אבל המשכנו לחגוג יחד את החג בליל סדר משותף והיה ממש כיף.

מרים שמעוני אימא של סבא אפרים בהכנות לפני חג הפסח (שנה 1954)

הזוית האישית

אגם הנכדה: ראשית ברצוני לשתף ולספר כי אני מרגישה שהחכמתי וצברתי ידע אודות סבי שלולא התכנית איני בטוחה שהייתי יודעת מידע זה. נהניתי מתכנית הקשר הרב דורי, נהניתי בעיקר להיפגש עם סבי ולשמוע את סיפוריו אותם שמעתי בשקיקה, בעיקר לראות כיצד פניו קרנו משמחה ומאושר כשהוא שיתף אותי  בסיפורי עברו. המפגשים עם סבי היוו עבורי חוויה ייחודית ומעניינת. למדתי הרבה על חייו של סבי, על נוף ילדותו, על חלומותיו ועל בגרותו ואף ראיתי תמונות.

סבי אמר לי לא מעט פעמים כי העבודה המשותפת במסע הקשר הרב דורי, אפשרה לו להעלות זיכרונות מחייו ולהאיר במעט את נוף ילדותו. נכחתי לדעת כי דברים שעוברים במשפחה מדור לדור הם חלק ממה שמייחד כל אחד מאיתנו כאדם מבחינתי. הבחירה להשתתף בתכנית זו היא צעד נוסף בקיום המסורת המשפחתית והיא עוזרת לשמר את הערכים שספגנו במהלך חיינו ולחבר בין העבר להווה.

העבודה עם סבי על עברו גרמה לי להרגיש שייכות ומשמעות, זכיתי לחוות את החוויות שסבי חווה דרך סיפוריו האישיים. המפגשים נסכו בי ביטחון ותחושה של יחד לדעתי סיפורו של סבי ושל שאר משתתפי התכנית "קשר הרב דורי", חשובים ואף הינם צורך אנושי בסיסי. שמחה שנפלה בחלקי הזכות לקחת חלק בתכנית זו.