מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמה אדר, השנה אני משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבא שלי איתן לוין. במהלך המפגשים ראיינתי את סבא ושאלתי אותו על בני משפחתו, ילדותו ועוד, סבא סיפר לי את סיפוריו.

סבא איתן לוין מספר על משמעות שמו

שמי איתן. מה פירוש השם איתן? הפירוש בעברית זה חזק. לדוגמא, הביטוי 'נחל איתן' זה נחל שזורמים בו מים רבים. בתקופת השירות שלי כטייס בחיל האוויר, החברים בטייסת קראו לי לאווי (Lau-we).

שם המשפחה שלי היום הוא לוין. השם השתנה לבקשת אבי שסיפר לי כשנה לפני פטירתו שבפולין שם משפחתם היה לוין, אך כשהוריי עלו ארצה בפברואר 1949, הפקיד, בנמל חיפה רשם לוי במקום לוין. הרגשתי שהוא רוצה שאשנה את השם מ- לוי ל- לוין. לאחר כשהגעתי לגיל 50 החלטתי לשנות מ- לוי ל- לוין, מה עוד שההבדל לא גדול. בפייסבוק, אני גם קורא לעצמי איתן לוי-לוין. זה יותר לרגש סימבולי.

עוד דבר מעניין לגבי השם שלי, אם כבר את מדברת על זה ושואלת על זה, אני הבן השני של הוריי. נולדתי שלושה שבועות אחרי שהם עלו ארצה מפולין דרך צרפת באונייה שהפליגה מנמל מרסיי שבצרפת. כשאימא שלי היתה בהריון איתי היא היתה בטוחה שתיוולד לה בת וכיוון שסבתא שלי מצד אימא נספתה בשואה, אמי הכינה לי את השם אסתר על שמה, אך להפתעתה הרבה נולדתי בן ולא בת. אחיה הגדול מיטק (משה) ז'לינסקי, אמר לה שאיתן זה שם ישראלי יפה של "צברים" (אלו שנולדו בארץ) וככה נולד השם שלי.

משפחתי

אחי הבכור, משה נולד ביערות רוסיה, אחרי שבשנת 1939 הוריי ברחו דרך ביאליסטוק לרוסיה מהנאצים שפלשו לפולין. ראובן – אבא שלי היה קצין בצבא הפולני וכשהוא ברח לרוסיה הוא גוייס לצבא הרוסי תחת חטיבה פולנית, והוא היה בין החיילים ששחררו מהנאצים וכבשו בשנת 1945 את ברלין ביחד עם הכוחות הרוסיים ועל כך הוא קיבל מהרוסים אות – מדליה ששמורה אצלי.

אחרי מלחמת העולם השנייה שהסתיימה בשנת 1945 הוריי חזרו מרוסיה לפולין וניסו להשתקם שם, אבל הייתה אנטישמיות נוראית ולכן הם החליטו שבכל מקרה הם יעלו ארצה. בסוף שנת 1948 הם עזבו את פולין ובפברואר 1949 הם עלו באונייה ממרסי לישראל ביחד עם משה שהיה כבר בן ארבע וחצי ואני בבטן אמי.

אבא שלי היה בנם של משה ולאה לוין. הוא נולד בשנת 1921 בעיר שנקראת אוסטרולנקה בצפון פולין. אימא שלי צ'רנה בתם של אברהם ואסתר ז'לינסקי נולדה בעיר פולטוסק לא רחוקה משם קצת יותר קרובה לוורשה. לפי תעודת לידה של אמי שקיבלתי מהפולנים, אמי נולדה בשנת 1919 – מבוגרת בשנתיים מאבא שלי, ולא בשנת 1921 כפי שאמרה בעלייתה לישראל, וכך "הפכה" להיות צעירה יותר בשנתיים.

הוריי הכירו בגיל העשרה בתנועת השומר הצעיר בפולין, ונפגשו שוב בעת מנוסתם עם משפחותיהם מהנאצים. הוריי נפגשו שוב בביאליסטוק והתחתנו ביערות רוסיה. השם צ'רנה פירושו זה שחורה מלשון צבע שחור למרות שהיתה בלונדינית. אני נולדתי בתל אביב ביום 12 במרץ 1949, ובחשבון פשוט מיד לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, אימא שלי נכנסה להריון, ולאחר תשעה חודשים נולדתי בתל אביב – שלושה שבועות אחרי שהם עלו ארצה. הוריי נפטרו בתל אביב: אמי בשנת 1994 ואבי בשנת 1995.

יש לי גם אח צעיר ממני בתשע שנים ששמו אברהם. בלידתו בשנת 1958 נתתי לו שם חיבה מוקי וכך כולם קוראים לו גם היום. הוא נקרא על שם סבא אברהם שנפטר בארץ כמה חודשים לפני שמוקי נולד. זה הסבא היחידי שהכרתי.

שתי הסבתות שלי לאה לוין ו- אסתר ז'לינסקי נספו בשואה: סבתא לאה נרצחה בשנת 1943 בגטו וורשה על ידי הנאצים. סבתא אסתר נטרפה ע"י זאבים בשנת 1940 בעת הלכה ללקט מזון ביער בעת שנמלטה והסתתרה מהנאצים. אמי לא יכלה לדבר על כך כל ימי חייה ועל הסיפור המזעזע נודע לי מהאחים הגדולים של אמי.

סבא משה לוין נפטר בפולין ממחלת לב בשנת 1938.

הגשמת החלום של הוריי

הוריי עלו ארצה עם מעט מאוד דברים אישיים וקצת מטבעות זהב שהם הצליחו לאגור, אבל לא היה להם כסף גדול מה שנקרא. היה להם ממש כסף קטן, לכן איך שהם עלו ארצה הם התגוררו ביחד עם הדוד שלי דוד אריה שגר בתל אביב עד שהתפנתה דירה קטנטונת עם חדר אחד והול שהוריי קנו עם משכנתא בחולון בשכונה שנקראת רסקו ב'.

אני חושב שהחלום שלהם היה לגדל את שלושת הילדים שלהם, שהם יקבלו חינוך טוב ולבסס את עצמם כלכלית. אבא שלי היה עצמאי כל החיים. אבא שלי ואריה אחיו הקימו בשותפות מחסן ברזל לחיתוך ברזל בכל מיני צורות ומידות, כגון גלגלי שיניים וכל מיני דברים תעשייתיים שהזמינו חברות, מפעלים, וגם אפילו צה"ל.

החלום שלהם היה להשתקם ולהתקדם בחיים, אך היה להם קשה מאוד. אני זוכר שאבא שלי היה יוצא לעבודה בחושך לפנות בוקר וחוזר הביתה לאחר השקיעה בחושך. הוא עבד כמו חמור באמת וחסך מעט מאוד כסף. בזמנו קראו לזה גרושים, לירות והיום קוראים לזה אגורות, שקלים, אבל היה קשה מאוד. אני זוכר היטב את שנות החמישים של המאה הקודמת שהיתה תקופה קשה מאוד מבחינה כלכלית שנקראה צנע. לאנשים לא היה כסף ולא היה הרבה מה לאכול. כל משפחה קיבלה הקצבה של תלושי מזון וכך היינו קונים כיכר לחם, כוס שמן, קצת חלב, ומרגרינה. חמאה ונקניק זה היה רק לעשירים. כמעט כולם היו במצב כלכלי קשה. העלייה היתה מתונה יחסית. האוכלוסייה בארץ היתה דלילה וכמעט כולם הכירו את כולם.

להוריי היה קשה להתאקלם בארץ עם שפה חדשה. אני זוכר דבר אחד שעד היום אני מתחרט עליו, שגם בגן וגם בכיתה א' אמרו לכל הילדים תדברו עם ההורים שלכם רק בעברית כדי שהם ילמדו עברית, כי ההורים באופן טבעי דיברו פולנית ואידיש. הם ידעו מעט מאוד עברית – רק מה שהם למדו בשומר הצעיר בפולניה. בזמנו לא היו אולפנים לעולים כמו שאחרי 10 שנים 20 שנה התחילו לעשות. בבית הספר אמרו לנו שנדבר ונענה להם רק בעברית וכך נכריח אותם לדבר עברית, וכך בכוח הם למדו את העברית. משמיעה של שיחות הוריי אני מבין עד היום פולנית ואידיש.

החלום שלי, בילדותי

אני הייתי שובב גדול, הייתי תמיד ספורטאי, היפר אקטיבי עם עודף מרץ. הייתי מאוד פעיל פיזית ופחות השקעתי בלימודים. לא הייתי נם-נם ישנוני. כשהייתי נער אבא שלי רצה שגם הילדים שלו ישתלבו אתו במפעל. ככה זה היה מקובל – שהילדים היו לומדים את המקצוע של האבא כדי שתהיה המשכיות, ולכן הוא שכנע אותי ודחף אותי להירשם לבית ספר תיכון מקצועי כפי ששלח את משה אחי הגדול, שמה למדתי והצלחתי, אבל אחרי שהתחלתי ללמוד, נורא הפריע לי שזה רק של בנים כי בתי ספר מקצועיים היו של רק בנים, כי ללמוד מסגרות, חשמלאות, נפחות, וכל מיני דברים כאלה מקצועות של תעשייה בנות לא היו אז, וגם היום יש מעט, בנות בודדות והרוב זה בנים. זה הפריעה לי כי רציתי שתהיה קבוצה הומוגנית של בנים ובנות.

אני זוכר שהייתי נער היתה לנו חברה סלונית של ריקודים סלוניים רוק אנד רול, טוויסט, SLOW – של שנות הששים. אחד מהחברה שלנו היה צ'רצ'יל מלהקת כוורת שנפטר השנה. היינו נפגשים בלי שבת (שישי בערב) מביאים בלוק קרח שהיינו שמים באמבטיה לקירור בקבוקי שתייה גם בירות וגם קולה והיינו רוקדים. בתיכון הלימודים פחות עניינו אותי למרות שהלך לי דיי בקלות.

מאז גיל 14 אני "מכור" לספורט כשחבר שלי ינון שכנע אותי להצטרף לקבוצת הפועל תל אביב במירוצי אופני כביש, ועד היום אני עדיין רוכב באופני כביש כל שבת, וספינינג במכון כושר.

כשהייתי בכתה י' היתה לי מחשבה שאני רוצה להיות רופא שיניים, אך לא מימשתי את זה. בגיל שש עשרה לאחר ראיון לגיוס בצבא הכניסו אותי לשוק חיובי, קיבלתי מכתב אישי מלא פחות ולא יותר מעזר וייצמן, שהיה מפקד חיל האוויר ואחר כך נשיא שהודיע לי שבמבדקים נמצאתי מתאים להיות טייס בחיל האוויר ושהוא מזמין אותי לקורס טייס והוא גאה בי ויש לי את התכונות המתאימות להיות טייס. מאותו רגע מכונן, הרגשתי ממש זרם בגופי והפכתי מילד למבוגר. הצלחתי להיות בין הבודדים שסיימו בהצלחה קורס טייס. הייתי מדריך בקורס טייס על מטוסי סקייהוק בשלב "מתקדם" של חניכי מגמת טייסי קרב. השתתפתי כטייס קרב במלחמת ההתשה  1971-1972 על מטוס סקייהוק, במלחמת יום כיפור 1973 על מטוס פאנטום, ובמלחמת שלום הגליל -1982 על מטוס פאנטום.

סבא איתן מספר לנעמה את קורותיו מכתה א' ועד לגיוסו לצבא

אוקיי אז היי נעמולי שלי, נכדה מתוקה שלי. אז אנחנו נעשה את זה בסדר כרונולוגי מכיתה א' עד עד הצבא. עיקרי הדברים שהיו הם ככה: קודם כל בשנת 1955 כשהייתי בן שש בכיתה א' המשפחה שלי גרה בחולון בדירת חדר אחד והול שזה כמו חדר ורבע בערך, והיינו ארבעה נפשות: ההורים שלי ואחי הגדול שעלו לארץ שש שנים קודם מפולין. אני נולדתי שלושה שבועות אחרי שהם עלו וארבעתנו גרנו בדירה הקטנטונת הזאת שהיה לה שירותים בחצר.

התרגשתי מאוד בכיתה א'. שנה לאחר מכן הוריי עברו דירה לתל אביב לרחוב ארלוזורוב 112, ליד אבן גבירול. הדירה בתל אביב היתה בסדר, עם שני חדרים גדולים. אני ואחי הגדול משה גרנו בחדר הפנימי והורי בסלון שהיה גם חדר שינה. היתה להוריי מיטה נפתחת מתקפלת וזה היה ממש שדרוג גדול. אני זוכר שבתחילת הדרך כיוון שהמצב הכלכלי במדינה הכלכלי היה מאוד קשה אז היתה לנו רק דלת אחת בתוך הדירה רק בשירותים ואפילו אמבטיה לא היתה לנו עדיין, כי לא היה להוריי כסף ולכן עשינו רק הכנות לתוספות, אבל לפחות היה טוש (מקלחת) והדירה היתה מוכנה עם אמבטיה ודלתות רק אחרי כמה שנים.

נרשמתי לכיתה ב' בבית ספר אליעזר בן יהודה שהיה ממש קרוב לבית, וזה היה קצת משבר בשבילי כי התגעגעתי להרבה חברים שלי בכיתה א' ופתאום לעבור אחרי שנה לכיתה ב' חדשה עם חברים חדשים זה היה לא פשוט, זה היה קצת מבאס, אבל אין ברירה. הוריי עשו שדרוג בגודל הדירה ובמיקום טוב קרוב למשפחה שלנו: לדודה שלי, אחותה הגדולה של אבא שלי, ולדוד של אח של אבא. עברנו לשם בערך באמצע שנת 1956 ואז פרצה פתאום מלחמה נגד המצרים "מבצע סיני" שישראל לחמה יחד עם האנגלים והצרפתים לשחרור תעלת סואץ שהמצרים הלאימו, וכבשנו את חצי האי סיני. בלילות היתה האפלה בבית, זאת אומרת היינו צריכים לסגור את התריסים בלילה ולשים כיסויים שלא יהיה אור כלפי חוץ, והיו אזעקות. אני זוכר שגם הביאו שקי חול הביאו שמילאנו בחול ושמנו אותם מול הכניסה לבית שאם יהיה הפצצות אוויריות או אחרות מהמצרים אז שלא יכנסו רסיסים לתוך הבית. זה היה אירוע קצת מבאס שהוא נגמר יחסית די מהר, לאחר כמה שבועות עד כמה שאני זוכר.

שנה לאחר מכן שנת 1957 נולד אחי הצעיר אברהם ואני נתתי לו את השם מוקי ואני זוכר ששנינו ישנו במיטה אחת בחדר אחד עם משה אחי הגדול. הוריי קנו מיטה זוגית נפתחת מלמטה ולמעשה אני ישנתי עם מוקי במיטה הזו מבערך חצי שנה אחרי שהוא נולד עד שיצאתי מהבית והתחתנתי, 14 שנה אחר כך. משה שמר על השדרוג שלו אתנו באותו חדר, אבל עם מיטה נפרדת. היה לשלושתנו כיף שהיינו ביחד בחדר אחד, וזה ממש טוב זה והנה עד היום אנחנו עדיין אנחנו חברים טובים וזוכרים את הימים הטובים האלה וזו הייתה חוויה נעימה למרות שזה כאילו צפוף ולא נוח.

בכיתה ה' אני זוכר שהייתה לי את האהבה הראשונה עם ילדה בשם הילה ויינברג, ואני התביישתי נורא בהתחלה להגיד לה את זה או אפילו להתקרב אליה אבל באתי אליה הביתה ויצאנו קצת יחד. זה היה אירוע מרגש האהבה הראשונה.

באופן כללי בבית הספר היסודי הייתי שמונה שנים ואחר כך בבית ספר תיכון מקצועי "שבח מופת". הייתי שובב גדול והברזתי הרבה מבית הספר בלי שההורים שלי ידעו. ברחתי לים להתרחץ ולשחק מטקות עם חברים. הלימודים למען האמת לא כל כך עניינו אותי וההורים שלי הוזמנו הרבה לבית הספר, וחטפתי עונשים ולפעמים גם מכות בטוסיק, אבל איך שאומרים 'הלימודים לא היו בראש שלי' כשסיימתי את כיתה ח' אבא שלי רצה שבבוא הזמן אצטרף אליו לעבוד במפעל ולכן הוא שלח אותי לבית ספר תיכון מקצועי שבח מופת, שקיים עדיין גם היום, למדתי שם במגמת מסגרות מכנית. נהניתי מהלימודים ומהפעלת המכונות והיה לי קל.

בתיכון הכרתי הרבה חברים חדשים שאחד מהם קוראים לו ינון בנין ששכנע אותי והצטרפתי לקבוצת הפועל ת"א במירוצי אופניים – אופני כביש וכל היום אני מברך אותו, כי אני עדיין רוכב על אופני כביש. בזמנו השתתפתי בהמון תחרויות. רק שתביני אפילו תחרויות של 100 ו- 120 ק"מ בכל הארץ: באזור רמלה, באזור אשקלון, באזור הצפון וחיפה ואפילו בעליות הקשות לירושלים. עשינו פעם מרוץ מתל אביב מאזור רמלה, סליחה לירושלים וזה היה סופם של תחרויות. עם כל הכיף כיף שבדבר זה מאוד נהניתי מזה ועד היום אני נהנה לרכב באופני כביש בארץ ובאיטליה.

עם החברים החדשים מהתיכון הצטרפתי לחברה סלונית שזה בנים ובנות שנפגשים כל יום שישי לכל הפחות ולפעמים קצת יותר – למסיבות עם תקליטים ורוקדים ריקודים סלוניים כמו שייק רוקנרול ואפילו סלוו SLOW צמוד זה והיינו נצמדים ככל שהבנות איפשרו. היה כיף לשמוע תקליטים של אלביס פרסלי ושל הביטלס וכדומה.

ההזמנה לקורס טייס

היה לי רגע מכונן בשנת 1996 כשהייתי בן 17 בערך. אחרי שעשיתי מבדקים שונים לפני גיוס לצבא פתאום להפתעתי אני מקבל הביתה מכתב אישי לא פחות ולא יותר מעזר ויצמן שהיה אז מפקד חיל האוויר בדרגת אלוף ואחר כך גם נשיא המדינה, ובמכתב האישי הוא כתב לי הוא הזמין אותי להצטרף לקורס טיס בחיל האוויר כי לאחר המבדקים הוא יודע שאני מתאים להיות טייס ושאני בין הבודדים שיכולים להתאים להיות טייסים בחיל האוויר. מאותו רגע שהוא הזמין אותי להצטרף לקורס טיס זה היה רגע מאוד מרגש ומכונן מבחינתי וממש מאותו רגע הרגשתי זרם חשמלי בגופי ושאני משתנה, ומאותו יום מנער שובב גדול הפכתי להיות ילד רציני והתבגרתי בבת אחת כמבוגר אחראי.

עד היום אני זוכר את הרגע הזה, שהיה ממש כמו ברק מהשמיים כשיש סערה, ככמובן במובן החיובי של המילה. כשהתגייסתי לצבא, הצבא עשה טעות ובטעות שלחו אותי עם רוב החברים מהכיתה שלי בבית ספר התיכון לבית ספר טכני של חיל האוויר כדי שנלמד מכונאות מטוסים, אז אמרתי לעצמי בלב, רגע יש לי מכתב הזמנה לקורס טייס מעזר ויצמן, אבל בטח הם גילו שהייתי שובב גדול בבית ספר אז בטח הם התחרטו ושכנעתי את עצמי שזה המצב, אבל להפתעתי אחרי כחודשיים שהייתי בבסיס חיל האוויר בחיפה הגיע לבסיס משטרה צבאית לבסיס ושאלו מי זה איתן לוי פה? איפה הוא? אז באתי ככה רועד, וחושב שבטח גילו כבר משהו עשיתי כנער שובב ותפסו אותי עכשיו, ואז להפתעתי הרבה הם אומרים לי: "מה אתה עושה פה? אתה נחשב כעריק מהצבא! מחפשים אותך בקורס טיס בחצרים שליד באר שבע". בקיצור היה פה בלאגן מבחינת טעות של הצבא בלשכת הגיוס, ומאותו רגע העבירו אותי לבסיס חצרים של קורס טיס שבו הצלחתי מאוד והייתי בין 15 הטייסים שסיימו את הקורס בהצלחה כטייסי קרב במגמת קרב.

בחיל האוויר טסתי כטייס קרב, בהתחלה במשך שנה על מטוסי סקייהוק ממש חדשים שהגיעו מארצות הברית בניילונים ואחרי זה 14 שנים על מטוס פאנטום מאז שהם הגיעו ארצה, שזה מטוס, 'חיה רעה', איך שאומרים 'מפלצת חיובית', וכך טסתי משנת 1971 עד 1985 בשלוש מלחמות: במלחמת ההתשה 1969-1970, במלחמת יום כיפור 1973, ובמלחמת שלום הגליל לבנון הראשונה ב- 1982. למזלי למרות שמטוסי נפגעת מאש אויב בכמה משימות/מבצעים הצלחתי לחזור בשלום הביתה.

סבא איתן מספר לנעמה על הקריירה

תראי, קודם כל לאחר שסיימתי את לימודיי בבית ספר יסודי הייתי בבית ספר מקצועי, אז גייסו אותי לצבא וזימנו אותי לקורס טיס. אז לפני כן, אני מתקן את עצמי. לפני כן בזמן שלמדתי בבית ספר מקצועי עבדתי בחופשות. בהתחלה אצל אבא שלי שהיה לו מפעל מתכת לחיתוך. עבדתי בכל מיני עבודות מעניינות, אפילו בשביל משרד הביטחון וכל מיני דברים מעניינים מברזל ואפילו עבדתי בחברה אחרת שעשתה זחל"מים לצבא ושם הייתי מאוד רצוי וביקשו שאני אשאר שם ואפילו הציעו לי שאחרי שאשתחרר מהצבא אחזור אליהם וישלחו אותי להשתלמות בארה"ב ללמוד הידראוליקה.

האם את יודעת היכן יש מערכות הידראוליות? למשל מנוף שמרים חול עם כף, או מעלית שעולה או יורדת. המערכת ההדראולית כוללת משאבת שמן, צנרת, וכלי עבודה כמו כף או וו שמרים או מסיע דברים. בקיצור בהתחלה חשבתי שאני אעבוד בתעשיית מתכת, אבל עזר ויצמן, מפקד חיל האוויר גרם לי לשנות קריירה ולהיות טיס קרב כפי שכבר סיפרתי קודם.

שרתי בחיל האוויר כמעט תשע שנים וזאת היתה הקריירה הראשונה שלי. הייתי בשנתיים הראשונות בשירות חובה, כיון שבזמנו מי שחתם כמה שנים אז קיבל בונוס מיידי של חצי שנה משכורת ואחר כך שרתי עוד שבע שנים בשירות קבע, בהן קיבלתי משכורת טובה ומגורים בבית פרטי, וילה בשיכון המשפחות שבבסיס, שם גרנו יחד עם סבתא שלך, אשתי ליאורה. בהתחלה גרנו בבסיס חצרים, שם נולדה שרון אימא שלך בשנת 1973, ואחר כך בבסיס חצור שם נולד בועז בשנת 1975. בקיץ 1975 השתחררתי משירות קבע ועברנו לגור בבית ברעננה. עד כאן הקריירה הראשונה שלי.

מנכ"ל חברות בניירובי שבקנייה

אחרי שהשתחררתי בעידודם של אבא של ליאורה סבתך וסבתא ליאורה התחלתי ללמוד הנדסה בפקולטה להנדסה של אוניברסיטת תל אביב, כדי להשתלב במשרד ובעסקים של תכנון מיזוג אוויר בתל אביב של אבא של סבתא ליאורה ושם קיבלתי את התואר. משנת 1979 עבדתי כעשר שנים בתכנון מערכות מיזוג אוויר לבתי מלון למשרדים. אחר כך בשנת 1982, נסעתי עם סבתא ליאורה, עם שרון אימא שלך ועם בועז דודך, לנהל כמנכ"ל החברות בניירובי קניה. החברה המשפחתית עשתה פרויקטים של מיזוג אוויר עבור בבתי מלון, משרדים, ובמרכזיות טלפון בכל רחבי מזרח אפריקה ומקווה היה מה שנקרא כן כי פרויקט כאילו מאלף עכשיו כל פרויקט כולל התכנון וכולל הביצוע של ההתקנות וההפעלות והשירות. היה לי מאוד מעניין שם. אחרי שלוש שנים ליאורה והילדים חזרו בסוף שנת 1995 לגור בארץ, ואני נשארתי שם עוד כמה שנים כשהייתי טס לניירובי כל שבוע לכמה ימים וחוזר ארצה לסופי שבוע.

חזרה לישראל – משרד עצמאי לתכנון ופיקוח על מערכות מיזוג אוויר

עו"ד ונוטריון

מאז שנת 1990, המשכתי לעבוד רק בארץ כי לא רציתי להתקע בחו"ל עם ניתוקים ארוכים ותכופים מידיי מאשתי ומילדיי. פתחתי משרד עצמאי ברעננה, שלי בלבד, ללא שותפים עם עובדים שלי, לא רחוק מהבית שבו אנחנו מתגוררים שנים רבות, משרד ולתכנון ופיקוח מערכות מיזוג אוויר לבתי מלון, משרדים, ווילות, ובשלב מסוים הפכתי להיות גם מהנדס מומחה שנתן חוות דעת לבתי משפט שזה מעניין. ואז בשנת 1996 דיגדג לי כל הזמן ללמוד עוד משהו ובסוף החלטתי שכיוון שפתחו בהרצליה בקרבת ביתי את המרכז הבינתחומי שנקרא היום אוניברסיטת רייכמן, אז החלטתי ללמוד משפטים ולאחר שסיימתי בהצלחה את הלימודים קיבלתי גם רישיון של עורך דין בשנת 2000.

אחר כך גם קיבלתי גם רישיון נוטריון.

אלה כל הקריירות שעשיתי, לא מעטות ומאוד מעניינות ואם תשאלי אותי אז אני אגיד לך שהכי כיף לעבוד כמהנדס.

הזוגיות עם סבתא ליאורה ובניית המשפחה

כן זה מאוד מעניין. כשהייתי בבסיס חצרים טייס קרב צעיר על מטוס קרב אמריקאי הכרתי את ליאורה, סבתא שלך, היא הייתה צלמת אוויר בבסיס חצרים. שם הכרנו ויצאנו משנת 1969. לאחר כשנה סבתא הצטרפה ללהקת חיל האוויר הראשונה כזמרת והייתה הבוסית הראשונה של הלהקה. בשישי לספטמבר 1971 התחתנו כשאני בן 22 וחצי וסבתא בת 21 וחצי, אז היה מקובל להתחתן בגיל צעיר כזה, וכאלה שלא התחתנו בגילאים האלה, אנשים הסתכלו עליהם מהצד, כאילו יש להם איזה בעיה. היום זה אחרת והרוב מתחתנים בגיל 28 ויותר…

שנתיים אחרי שהתחתנו נולדה בתנו הראשונה שרון, אימא שלך שנולדה בבית החולים בבאר שבע, כשגרנו בבסיס חיל האוויר חצרים. זה היה כיף גדול ושמחה והתלהבות מהילד הראשון. התהלכנו בגאווה כמו טווסים והיה לנו ממש כיף. אני חייב להזכיר שבאותה תקופה עוד לפני שרון, היה לנו כלב זאב במשך כ- 14 שנים, שהיה ממש יפה, אבל שובב גדול, ואחריו היו לנו עוד שני כלבים: כלב זאב פראי שנאלצנו למסור לאחר כשנה כי הוא פצע כמה שכנים, פה ברחוב השלום ברעננה, ואחר כך היה לנו את כלב לברדור גולדן רטריבר חמוד, בשם  פרדי FREDI, שהיה כלב מקסים וחכם מאוד שהיה קורא את המחשבות שלנו ומתנהג בהתאם.

שרון למדה בגן ילדים שברחוב שלנו ובשנת 1975 נולד, ושניהם היו אתנו בשליחות באפריקה בקניה. שניהם למדו שם בבית ספר פרטי האמריקאי והיה לכולנו ממש כיף: טיולי ספארי, אריות נמרים קופים ג'ירפות חופשיים בשמורות טבע כמו בסרטים. אני מאוד גאה באימא שלך, שרון עשובדת בעיצוב ועכשיו גם לומדת לתואר שני בעיצוב ואנחנו רואים כמה שזה עושה לה טוב.

אנחנו גם גאים בבועז שנולד בשנת 1975 שעבר מחברת אורקל, לעבוד במשרד מאוד חשוב אצל ראש הממשלה, ונדמה לי שאת יודעת על מה אני מדבר. אסור לי לפרט יותר.

בשנת 1985 נולד נמרוד הילד השלישי שלנו. הוא גר עכשיו באירופה, בלוזאן שבשוויץ ועושה את הפוסט דוקטורט. סבתא ואני גאים בו על הצלחתו באקדמיה.

הכי הכי כיף לנו וממש תענוג זה ששת הנכדים שלנו: שלושה משרון: אביב הנכד הראשון ואחריו שחר ואת נעמה. ועוד שלושה מבועז: זיו, עדי וירדן. אני מקווה שהצלחתי לתת לנכדיי את כל האהבה והחיבה והחיבור ואנחנו ממש מקפידים על זה. אצלי סדרי העדיפויות זה קודם כל המשפחה הילדים והנכדים, ורק אחר כך כל היתר. אני מאוד גאה בכולכם שאתם ספורטאים: את לומדת עכשיו כדורסל ואני מקווה שתתמידי, כי זה קשה בהתחלה, לכל ספורטאי לוקח זמן להיכנס לעניינים בהתחלה. זה קשה ואפילו מכאיב ולפעמים השרירים נתפסים. אבל אחרי כשלושה חודשים זה מתחיל להיות ממכר ואי אפשר להפסיק והאנדרנלין זורם… עובד בתוך הגוף, את יודעת מה זה אדרנלין? זה סם שהגוף מייצר ועושה טוב לגוף.

אני כמובן גאה גם באביב בשירותו הצבאי החשוב ושהוא משחק טניס וכדורסל, וגאה כמובן גם בשחר וזיו שהם רציניים בכדורסל, 'חבל על הזמן'…

סבא איתן מספר את ההסטוריה המשפחתית

אני רוצה להתחיל בהיסטוריה המשפחתית שלי, אני אשתדל לעשות את זה בקצרה, כי כבר דיברנו על זה בכל השיחות הקודמות, אז אני אגיד באמת רק את עיקרי הדברים. אני נולדתי בישראל ב- 12 למרץ 1949 זה היה שלושה שבועות אחרי שהורי עלו מפולין דרך צרפת לישראל. מתאריך לידתי את מבינה שבעצם הוריי חגגו תשעה חודשים קודם לכן את הקמת מדינת ישראל במאי 1948 ותשעה חודשים אחרי זה אני נולדתי. זו עובדה שאי אפשר לערער עליה.

הורי הם ניצולי שואה שנולדו בפולין ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 הם ברחו דרך ביאליסטוק לרוסיה. אבא שלי יליד 1921 היה קצין פולני שהצטרף חטיבה של פולנים במסגרת הצבא הרוסי, והוא השתתף בכיבוש ברלין מהנאצים. אבא שלי פגש את צ'רנה אימא שלי בעת בריחתם מהנאצים. הוא הכיר אותה לפני כן בנערותם בשומר הצעיר ושניהם הסתתרו ביערות ברוסיה. וקרא לה אסון נוראי שכבר סיפרתי לך עליו: זאבים טרפו את סבתי מצד אמי: אסתר גולדה ז'לינסקה כשהיא הלכה ללקט מזון ביער בו הסתתרו וזו טראומה שאימא שלי לא יכלה לדבר עליה ושמעתי אותה רק מהאחים הגדולים שלה.

משה אחי בן 79 גדול ממני בארבע וחצי שנים נולד ברוסיה ביערות בעת המנוסה שלהם מהנאצים, מתגורר בתל אביב.

מוקי אברהם אחי הצעיר נולד בת"א ב- 1958. אני גדול ממנו בתשע שנים ועד שהתחתנתי ישנתי איתו במיטה זוגית כמו שכבר סיפרתי לך. ההורים שלי היו מדור חוטבי העצים ושואבי המים מה שנקרא. היה להם קשה מאוד בתחילת הדרך בארץ. היה להם מעט מאוד כסף ואני זוכר שהיו להם חובות ושלפעמים עיקלו לנו איזה מכשיר רדיו או שולחן בגלל שלא היה להם כסף לשלם הלוואה. תקופה נוראית זה נקראה בשנות ה- 50 של המאה הקודמת "תקופת צנע" כשלרוב האנשים לא היה כסף ומצבם הכלכלי היה מאוד קשה וגם לא היה אוכל. עד גיל עשר, בערך, היינו אוכלים בעיקר לחם וגבינה בתוך פלפל ירוק, ולא היו מאכלים כמו היום כגון סושי, פיצות, וכל מיני דברים אבל היינו ילדים שמחים ומאושרים ומשפחה מאושרת למרות שלא היה פשוט מבחינה כלכלית, לא רק לנו אלא גם לרוב תושבי המדינה הצעירה בתחילת דרכה. מוקי נולד תשע שנים אחרי וישנו יחד בחדר.

הוריי נפטרו בגיל 75 ונקברו ברעננה, קרוב אלינו. סבתא ליאורה ואני הולכים לשם מפעם לפעם לבקר אותם, לנקות ולטפח את הפרחים שם.

לסיכום שיא השיאים זה הקמת המשפחה שלי ושל סבתא ליאורה. הקמנו יחד משפחה גרעינית חדשה עם שלוש ילדים מקסימים ושישה נכדים מקסימים.

אימרה משמעותית

טוב ביקשת, שאני אומר אימרה שאני מחובר אליה. כידוע לך ולכל הילדים והנכדים שלי, יש לי הרבה אימרות, אבל יש אחת שיותר ויותר אני מחזיק ממנה בזמן האחרון, והיא "כל יום שעובר לא חוזר" – שמשמעותה מבחינתי שלמרות שמחד חשוב להיות רציניים ויציבים בלימודים ובעבודה, אסור להזניח ולוותר על הדברים החווייתיים שלנו, שיגרמו לנו להיות בריאים ומאושרים כגון ללכת להצגות, לבלות, לנסוע לנופש וטיולים בארץ או בחו"ל, לעשות ספורט כגון כדורסל, הליכות, מכון כושר, סקי, אופניים, טניס, אפילו במצבים שאנו מאוד עסוקים ולכאורה אין לנו זמן. אני משתדל ובדרך כלל מצליח לעמוד באמירה זו ואני ממליץ גם לך לאמץ אותה. זה מרגיע ומשפר מצב הרוח ואת הבריאות הנפשית. כנראה שבגילי 74 עכשיו זה יותר חשוב, אך לדעתי יש לזה חשיבות ומשמעות בכל גיל.

הזוית האישית

סבא איתן: נעמולי היקרה, אני רוצה להודות לך וגאה שבחרת בי להשתתף אתך בתהליך פרויקט "הקשר הרב דורי", וכמובן למארגני הפרויקט בבית הספר שלך. זוהי חוויה מרגשת מאוד שמחזקת מאוד את הקשר האישי שלי אתך, בהציפה במרומי גילי אירועים וחוויות טובות שהיו לי, להוריי ניצולי השואה, לשני אחיי, לשלושת ילדיי, ולששת נכדיי. אני מאחל לך המשך הצלחה בלימודים בפרט, ובחיים בכלל, שהרי "כל יום שעובר לא חוזר".

אוהב אותך מאוד, סבא איתן

נעמה: סבא היקר היה לי ממש כיף איתך ואני שמחה שבחרתי בך וכל החוויה של לחזק את הקשר בינינו, מקווה שגם לך היה כיף ומצפה לשמוע אליך יותר.