מאגר סיפורי מורשת

שמי מירית כנרי, נולדתי בשנת 1955 בישראל, להוריי שמעון ולואיזה דב. בשנת 1975 נישאתי לאיתמר כנרי כשהייתי בת 20 והוא היה בן 22. נולדו לנו שלושה בנים: אורי הבכור, אבא של יותם הנכד הבכור, ירון ואסף. יש לי סך הכל חמישה נכדים.

לשמחתי, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי הבכור יותם. מדי יום שישי אני מתייצבת בבית הספר ואנחנו עוברים מסע משותף. יום שישי הוא יום יקר לסבתא כמוני שמארחת את השבט הקטן האישי שלי, אבל בלי היסוס אני במסע. כבר לאחר המפגש הראשון הבנתי שבעצם קיבלתי מתנה חשובה. גם זמן איכות עם הנכד וגם סיפור המשפחה שלנו. הסיפור גדול ומסובך, והחלטתי שאתמקד בענף אחד מכל היריעה. אבא שלי – סבא רבא של יותם.

אבא שלי שמעון דב נולד בפולין בשנת 1919 בעיר שנקראת פלוצק. אביו היה אדם דתי, אברהם, היה נשוי להניה ולהם היו שישה ילדים. לאברהם היה מפעל קטן ליצור משקאות קלים. בשנת 1933 האווירה בפולין משתנה, האנטישמיות מרימה ראש, והמשפחה מבינה שצריך לעשות מעשה.  אברהם עולה לארץ ישראל בכדי להכין את השטח ולהביא אחריו את כל המשפחה. הוא משתקע בתל אביב ברחוב גרוזנברג.

בשנת 1935 אכן עולים ארצה יתר המשפחה ומצטרפים אליו. אחד הדברים הראשונים שעושה סבי הוא לעברת את שם משפחתו שהיה נייצ'ווץ לדב. ממש תרגום מילולי. המשפחה מסתגלת לארץ החדשה. הילדים, ביניהם אבי, מתרחקים מהדת ומנהלים אורח חיים חילוני, מלבד האח הצעיר שנשאר חרדי כל ימיו, הוא השתייך לזרם הברסלבי, נישא בגיל צעיר לרבקה ונולדו להם שבעה ילדים.

אבא שלי, שמעון, משתלב בארץ. הוא רוכש אופנוע ומתחיל לעבוד. מנסה כל מיני עבודות כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בין יתר העבודות, הוא עובד בבית חרושת לשוקולד "צה דה". בית החרושת שכן בין רמת גן לפתח תקווה. האווירה בארץ, טרום המדינה, מתוחה מאד ואבא מתגייס לארגון ההגנה.

לקראת גיל שלושים, אבא שלי פוגש את אימא. אימא עלתה מרומניה לישראל, מעיר שנקראת יאש. עיר אוניברסיטאית גדולה וחשובה ברומניה.  היא עלתה באניית מעפילים בשנת 1947. הבריטים תפסו אותם ושלחו אותה למחנה מעצר בקפריסין.  בשנת 1948 עם קום המדינה נתנו להם להגיע לישראל. אימא הייתה בעלייה יתומה משני הוריה, ולה שמונה אחים ואחיות.

אימא הגיעה לתל אביב עם אחותה והם גרו בבית החלוצות בעיר. ממש ליד גן מאיר היום. ההורים שלי מתחתנים בתחילת שנות החמישים ומתגוררים ברחוב פרץ בתל אביב בדירה קטנה. אבא שלי הוא יזם ובעל חזון. הוא מחליט שהוא יקים בית חרושת לשוקולד למריחה ובישול. במקביל המשפחה מתרחבת ולזוג שלוש בנות. שרה ילידת 1952, אתי 1954 ואני מירית ילידת 1955.

הוריי ביום נישואיהם

אימא מטפלת בבנות ובבית ואבא מקים מפעל. הוא פונה לשכנה שלנו, אישה מבוגרת שהפכה להיות בת משפחה ולווה ממנה כמה לירות בכדי לקנות שק סוכר ושק קקאו. אבא שוכר מקום קטן ומתחיל לייצר שוקולד. מייצר לבדו ואז משווק בעצמו ומוכר. קצת כל יום, נוסע לחנויות, משכנע, מרוויח מעט ומשקיע שוב בעסק. ימים קשים למשפחה, צמצום וחסכון. גם במדינה תקופת הצנע. שלוש בנות קטנות, אך כל זה לא מרפה את ידיו של אבי. גם במדינה תקופת הצנע. אבי נחוש להצליח והוא דבק במשימה. אימא מטפלת בבנות ומחזקת ידיו. העסק מתפתח ואבא מעסיק פועלים במפעל. אנחנו עוברים לדירה מרווחת יותר ועכשיו אנו גרים ביד אליהו, בבניין שנקרא בית העיתונאים. זהו בנין מעניין שרוב דייריו הם עיתונאים ידועים בעיתונים שונים.

בין שכניו היו: חביב כנען, הוא כתב בעיתון הארץ, שבתאי פורטנוי כותב בידיעות אחרונות. קלאוס הוא עורך במעריב ואייזנברג בעיתון הבוקר. צבי אמיתי בעל המשמר ואפילו יש עיתונאי שכותב בעיתון העומר. למרות השוני בדעות הפוליטיות, הקשרים בכל הבניין בין השכנים היו טובים וחמים וחגגנו חגים יחדיו ואירועים שונים. כל הילדים שיחקו יחדיו בחצר המשותפת, בנינו סוכה בחג הסוכות ואפילו העברנו את הלילה שם. כידוע, לא היו מסכים משום סוג שהוא אז, לא טלוויזיות ולא מחשבים או טלפונים ניידים.

שיחקנו מחבואים ותופסת, מחניים ועמדו, דג מלוח וחמור ארוך. אבא היה בין המעטים שלא עסק בעיתונות. לאחר שביסס את מפעל השוקולד ששכן ברחוב הביטחון, בדרום תל אביב, החליט שהגיע הזמן להתרחב. בתחילת שנות השישים אבא בונה מפעל שוקולד חדש ומודרני שמו "אפיפון". הוא שוכן ברחוב נירים. רחוב קטן שמחבר את היכל הספורט, היום מנורה, לבין הסינרמה שהייתה אז.

המפעל מצויד במכונות חדישות שאבא מייבא מחו"ל, הרבה מהעבודה במפעל היא אוטומטית ואבא מעסיק מספר מכובד של פועלים ופועלות. אבא עסוק מבוקר ועד ערב במפעל ומרחיב אותו אט אט. הוא זוכה במכרז של הצבא והמפעל עובד בשלוש משמרות. יחד עם הקשר עם הצבא אבא ממשיך להמציא את עצמו ולחדש כל הזמן. הוא מייצר צימקאו, שזה שוקולד לבישול שמשמש לציפוי ארטיקים עוגות וכו' הוא מייצר וופלים ומוכר אותם עם דגלי מדינות העולם. כחלק מתכנית שיווק לבפלות – מי שאסף את כל סוגי הדגלים זכה בכדורגל. אלו דברים מאד חדשים בשוק בארץ. כל היצור והשיווק וגם הבחירה של העטיפות והקופסאות היו ראשונים וחדשניים. תמונה של גביעי השוקולד למריחה שייצר מופיעה גם באתר נוסטלגיה ישראלית לצד תמונות כמו סיפולוקס.

אנחנו כולנו היינו שותפים ומעורבים. בחופשות הקיץ גויסנו לעבודה במפעל, ולמדנו את כל הפונקציות הנדרשות. אימא הייתה שותפה בתכנון ואבא התייעץ איתה רבות. אנחנו הילדות היינו עדות לשיחות רבות לתוך הלילה על שאלות ניהול ותיכנון.

אני עובדת במפעל של אבא שלי "אפיפון"

בשנת 1966 נפטרה אמי, לאחר שהייתה חולה כשנתיים במחלת הסרטן. הרפואה אז לא הייתה מתקדמת כבימינו ומחלות שהיום ניתן לרפא, אז לא היה לחולים בהן סיכוי. אנחנו נותרנו שלוש בנות צעירות רק עם אבא, שהיה עסוק במפעל חייו וטרוד בפרנסת המשפחה.

על יד המפעל שכן קן השומר הצעיר ואנחנו שלושתנו הצטרפנו לשם. בשכונה היה קן של הצופים וקן של הנוער העובד אך הקירבה למפעל של אבא הכריעה לטובת השומר הצעיר. השתתפנו בכל פעילות הקן והחברים בקבוצה השתתפו בתוצר של המפעל. לפני כל פעולה נכנסנו לראות את אבא וכל חניך קיבל שוקולד למריחה. לפני כל טיול של התנועה הצטיידנו בהרבה שוקולד, וכך גם בטיולים של הכיתה.

אחותי אתי התמידה בשומר הצעיר ואפילו התגייסה לנח"ל והייתה בקיבוץ. אני ואחותי הגדולה פרשנו לפני. אבא המשיך לעבוד ולפתח את המפעל עד שנות השמונים. בשנות השמונים החליט אבא שהוא מוכר את המוניטין של המפעל והוא מפסיק לעבוד. שוקולד טעים כמו השוקולד למריחה של "אפיפון" לא אכלנו מאז ועד היום. אבא השכיר את המבנה, לא עבד, אך המשיך לבוא מדי בוקר למקום. השקה את הפרחים, שוחח עם אנשים, השיא עצות והיה רגוע יותר.

אבא, באופן אירוני, סבל מסכרת גבוהה והוא עצמו היה מנוע מלאכול שוקולד. בשנת 1988 אבא נפטר מאי ספיקת לב . אבא היה בן 69. אבא הותיר אחריו שבט לתפארת, שלוש בנות שלושה חתנים שמונה נכדים ואחד עשר נינים ועוד היד נטויה.

במשפחה ישנם רופאים, מהנדסים, אדריכלים, רואי חשבון, פסיכולוגים, כלכלנים ועובדים סוציאלים. אבא ואימא טמונים בבית הקברות בקריית שאול זה ליד זו. הם התאחדו 22 שנים ושבועיים לאחר פרידתם בחודש אייר, מספר ימים לאחר שאנו חוגגים את יום העצמאות.

הזוית האישית

סבתא מירית ויותם: עברנו יחד מסע של הכרות והתקרבות. למדנו יחד על שורשי המשפחה.