מאגר סיפורי מורשת

שמי ברוך אדלר. נולדתי באורוגואי שבדרום אמריקה למשפחה יהודית חמה. הוריי יוצאי פולין המזרחית, אזור גליציה. הם היגרו לשם, אבי לפני מלחמת העולם השנייה ואמי בסיומה, לאחר שעברה את התופת במלוא עצמתה, נרדפה, התחבאה כשנה וחצי מתחת לאדמה וראתה בדרך זו או אחרת איך לוקחים את כל בני משפחתה למותם. עליתי ארצה בגיל 19 לירושלים בה למדתי משפטים. זה כ-45 שנה אני משמש עורך דין פרטי.

כנער צעיר מיד לאחר בר-מצווה ובשל הפצרותיהם של הוריי התחלתי להשתתף בפעילויות של תנועת נוער יהודית ציונית מיסודה של מועדון מכבי: "מכבי הצעיר". הפכתי לפעיל "מכור" בתנועה ומחניך כעבור מספר שנים הייתי לסגן מדריך ולאחר מכן למדריך עם קבוצה משלי. כנראה שהצטיינתי בתפקידי ובכירי התנועה העמידו אותי כמועמד להשתתף במכון למדריכי חו"ל, שנת השתלמות יוקרתית לבכירי המדריכים של תנועות ציוניות מכל העולם שהתקיימה ועודנה מתקיימת מדי שנה במכון בירושלים, ולאחר מכן באתרים שונים בישראל. בסוף 1966 נבחרתי יחד עם חברי הטוב רולי כדי לייצג את התנועה בשנת המכון ואני בסך הכל בן 16 וחצי (אני יליד יוני).

עם כל זה שהוריי מאוד התגאו בהצטיינותי כמדריך, קיבלו בפחד גדול הידיעה שבנם הצעיר ייסע לשנה לישראל וישהה חצי שנה בירושלים בשכונת קטמון לא רחוק מהגבול שבאותם ימים (כמה מאות מטרים מזרחה היה כבר הגבול עם ירדן). חוויות השואה של אמי רדפו אותה כל חייה ועשו אותה וגם את אבי, יש לומר, לחרדים מעבר למידה לשלום יקיריהם. אך כל כך התעקשתי ונדנדתי שיתנו לי לנסוע עד שלא הייתה להוריי ברירה אלא להסכים.

בסוף פברואר 1967 יצאתי לכיוון ישראל על סיפונה של אוניית "תיאודור הרצל" מנמל מונטווידאו. לאחר כעשרים וחמישה יום של הפלגה עליזה במחיצתם של מאות מדריכים ממדינות שונות בדרום אמריקה הגעתי לנמל חיפה.

זמן לא רב לאחר הגעתי נכחנו כל מדריכי המכון באצטדיון האוניברסיטה העברית בירושלים, ערב יום העצמאות 1967, התשכ"ז בטקס המסורתי וראינו בין היתר תרגילי ראווה של חיילים כשאנחנו בשיא ההתרגשות. לא ידענו שבשל המתיחות ששררה בין מדינות ערב לישראל יהיה טקס זה שנערך בירושלים אחת העילות לפתיחת ההכנות של מדינות ערב למלחמה נגדנו.

למחרת היום יצאנו כל משתתפי המכון לטיול לאזור אשקלון אך הוסטנו לכיוון אחר שכן החדשות הודיעו שנשיא מצרים נאצר קידם כוחות תוך הפרת הסכמי הפסקת הנשק לכיוון רצועת עזה עד לגבול עם אשקלון. באירוע זה, כשהתלווה אליו סגירת נתיבי השיט לכיוון אילת, התחילה בישראל תקופה קשה שנקראה "ההמתנה" ובה כל תושבי ישראל התכוננו למלחמה שידעו שתגיע. מילאו שקי חול כדי לשים על חלונות הזכוכית, צבעו חלונות ופנסי מכוניות וחפרו שוחות מסביב לבתים, בגנים ובפארקים. הרגשתי, למרות היותי נער שרק בקרוב הגעתי ארצה, הפחד האמיתי ששרר באוכלוסיה והתחושה שהפעם המלחמה תהיה קשה מאוד, אולי קשה מדי.

כעבור כשבועיים הנהלת המכון החליטה לפנות את כל משתתפי המכון מירושלים שכן האמינו שהשוהים בה יהיו בסכנה יתרה, אל קיבוצים ומושבים של התנועות השונות להן השתייכו המדריכים. כך קרה שכל רבבות משתתפי המכון פוזרו לצפון ולדרום, חלקם ליד הגבולות וחלקם במקומות יותר מרכזיים.

אנו מדריכי מכבי צעיר, שלא היינו משתייכים לתנועה קיבוצית מסוימת, נשלחנו למושב שיתופי של תנועת הליברלים העצמאיים: תימורים. תימורים נמצא במרכז הארץ ליד העיר קריית מלאכי בקדמת אזור לכיש. מה שאפיין המיקום של תימורים היה הימצאותו בין שדות התעופה תל-נוף וחצור שהיו מאוד פעילים בתקופת המלחמה. כל הזמן שמענו את רעש המטוסים. השקט היסב את תשומת לבנו והרעש היה ההרגל. בתימורים נשארו מעט בנים עובדים שכן כמעט כולם גוייסו ולכן הגעתנו למושב הייתה בעלת ערך רב לכוח העבודה. מיד חילקו אותנו לענפים שונים וכבר מספר ימים לפני שפרצה המלחמה עסק כל אחד מאתנו בעבודה שהוקצתה לו. היינו כ-10 חברים בקבוצת מכבי צעיר.

בינתיים, עוד בהיותנו בירושלים, צלצלו ההורים שלי ושל חברי רולי כדי לארגן שנשוב לאורוגוואי עוד לפני פריצת המלחמה. היו כשתי שיחות כאלו קשות לשני הצדדים עד כדי כך שהוזכרו לי הזוועות שאמי עברה בשואה, אבל אנו היינו נחושים שלא להיכנע ולהתמיד בסירוב לנטוש את ישראל. אני חייב להודות שהנטייה שלי לרגעים הייתה להסכים לחזור כי פחדתי שהוריי ובפרט אמי לא יהיו מסוגלים לחוות את הימצאות בנם הצעיר באזור מלחמה, אבל חברי רולי היה נחוש להדוף הלחצים ושכנע אותי בכך. עד היום אני מאוד מודה לו על כך.

יום לפני המלחמה שלחנו מהדואר בקריית מלאכי מברק להורים בו כתבנו כי אם דודה של חברי רולי שגרה בפריז תשלח לנו כרטיסי טיסה, נטוס אליה עד יעבור זעם. אבל לא התכוונו. ידענו שההורים יסלחו לנו עם הזמן על אותו שקר של המברק, כי היינו בטוחים שישראל תנצח במלחמה והפחדים יתחלפו בשמחה וצהלה. מאיפה היו לנו, ילדים בני 16 ו-17 אותו ביטחון וחוצפה – אין לדעת, אבל כך מנענו מעצמנו תחושה של בושה שכן כמעט לא עזב את ישראל אף אחד ממשתתפי המכון. אולי אחד או שניים, לא יותר, וזכינו בחוויה שמעט פעמים מזדמנת לנער לחוות.

העבודה שנמסרה לטיפולי במושב הייתה להשקות שדה ענק של עצי פקאן בצינור ידני שניזון מצינורות מתכת שהונחו על הקרקע. הייתה זו עבודת פרך, שכן כל הזמן החיבור שבין הצינורות התפרק והאדמה היבשה של לכיש הביאה להיווצרות של בורות דרכם המים ברחו מהגומחה שהוכנה סביב כל עץ, ותפקידי היה לסתום הבור עם קש.

למחרת היום בו שלחנו את המברק קמנו מוקדם כדי לבצע את העבודה שהייתה באחריותנו, אך בסביבות השעה שמונה בבוקר קראו לכל אחד מאתנו לבוא ולהתאסף ליד המזכירות. שם התבשרנו שהמלחמה החלה ושמענו את סיסמאות הגיוס ליחידות השונות דרך הרדיו הפתוח. לעולם לא אשכח את החוויה החזקה שהייתה זו בשבילי, נער שהבין שקוראים לעשרות אלפי ישראלים ויותר מכך להתייצב למלחמה.

אבל כפי שידוע, הצבא הישראלי קצר בניצחון מוחץ ותוך ימים גרם לכך שרוב הכוחות של מדינות האויב ייסוגו ויעזבו את כלי נשקם. ישראל כבשה כך שטחים עצומים תוך ימים בודדים. אני וחברי תלינו מפה של ישראל ושכנותיה בחדרינו וסימנו את התקדמות הכוחות הישראלים בשטח כפי שסיפרו לנו באופן שוטף חברי המושב שדיברו אתנו כל הזמן במטרה להרגיע אותנו. הניצחון היה כזה סוחף, שבעצם לא הספקנו ממש להתאקלם במושב וכשבוע אחרי סיום המלחמה התחלנו להתארגן לחזור למכון בירושלים.

עוד לפני החזרה לירושלים הספקתי לנסוע עם אחד החברים שלי לקבוצת מכבי צעיר ב"טרמפ" לאילת. אילת הייתה עיר ריקה מתושבים שפונו לקראת המלחמה, וניתן היה לראות בה בעיקר חיילים וכלי רכב צבאיים בכל מקום. זכור לי שהגענו עד לאתר הדקלים המפורסם של טבא.

משחזרנו לירושלים מיותר לציין שהאווירה הייתה צוהלת ביותר. כולם, עובדי המכון ומדריכי המכון, חשו כל הזמן כאילו הם בחג לאומי ממושך, מאין יום עצמאות ארוך. הכי מרגש היו אז השיחות עם ההורים והאחים בחו"ל שנהיו שותפים מלאים להתרגשות שלנו. לא שיערנו לעצמנו עד כמה אנו נתפסנו כ"גיבורים" בעיני החניכים ושאר המדריכים בתנועה וכל בני משפחותינו והדבר מילא אותנו גאווה.

כשבועיים אחרי סיום המלחמה חל חג השבועות ולמיטב זכרוני ביום זה פתחו שביל ארעי לכותל המערבי וכל מדריכי המכון הגענו בהליכה לכותל דרך חלקים מהעיר העתיקה, שרק כמה ימים קודם לכן נכבשה על ידינו ודרך אותו שביל שנפתח, כאמור, לטובת האלפים שהיו אמורים להגיע לכותל. ואכן היה זה פסטיבל של אנשים עליזים, צוהלים ומלאי התרגשות, שכן הכותל המערבי היה בתודעה של כולם כאתר הכי חשוב שהיהודים חוזרים אליו.

בימים הבאים התחלנו לשמוע וללמוד על פרקי הגבורה העיקריים שאירעו במלחמה כמו הצנחנים בכותל, הקרב בגבעת התחמושת, כיבוש הגולן ועמידת הקיבוצים בהפצצות של הסורים וכו'.

אני וחברים עם מראות המלחמה

במיוחד אהבנו באותה תקופה לסייר באזורים בהם ידענו שהיו קרבות, מה גם שבכל מקום בדרכים ניתן היה לראות נשק שלל ועדויות להפצצות, ומה לעשות? בסך הכל היינו נערים צעירים וכל אלא משכו את תשומת ליבנו והדמיון שלנו בלי סוף ובלי גבול. לא היינו מודעים כל כך למחיר האיום ששילמה ישראל במלחמה בחיי מיטב חייליה. היום הדברים נתפסים קצת שונה.

אני מודה מאוד על כך שהנסיבות הביאו אותי לחיות חוויות כל כך עמוקות ומשמעותיות ברגעים כל כך חשובים למדינת ישראל ולעם היהודי כולו. לעולם לא אשכח את רגעי הפחד שלי ושל הרבה אחרים ותיקים בארץ ומבקרים בה כמוני שסובבו אותי וכן את רגעי הצהלה העצומה עם סיומה המוצלח של המלחמה.

אני מאחל לך, אורילה האהוב, שגם אתה תחווה הרבה רגעים של התעלות, שמחה והגשמה כנער מתבגר ובכלל בחיים שלך, אבל עדיף שזה לא יהיה קשור למלחמה.

הזוית האישית

אורי הנכד: אני מאוד נהניתי לעבוד עם סבי פעם בשבוע כל שבוע. אני חושב שזה חיזק את הקשר בינינו. זאת באמת חוויה בלתי נשכחת, סבי הוא בן אדם נפלא שכל כך מהנה לעבוד איתו. אני באמת מקווה שכל ילד יחווה חווית גיבוש שכזו. אם לא – הוא מפספס ובגדול. התכנית עזרת ומלמדת את כל הגילאים, גם אנחנו הצעירים לומדים על עבר משפחתנו וגם המבוגרים לומדים על התקופה העכשווית.

סבא ברוך אדלר: מדובר בתכנית מדהימה. עבור סבא או סבתא זו חוויה בלתי נשכחת לספר סיפור אישי שאתה אוגר מעשרות שנותיך לאדם כל-כך אהוב כמו נכד או נכדה, ותוך כדי ללמד אותו על פרויקט מחייך וללמוד ממנו נקודות השקפה, מוקדי התעניינות וגם פרקים בטכנולוגיה. השנה, בניהולה של דלית המורה, הייתה המלאכה נעימה במיוחד, לרגעים עמוקה ומשכילה ולרגעים קלילה ומבדרת. כל הכבוד לתכנית, לבית הספר, לבית התפוצות (מוזיאון "אנו") ולמורה דלית.