מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי מלכה, אני נקראת כך על שם אימא של אימא שלי שנספתה באושוויץ.

נולדתי בישראל, בעיר רחובות. גדלתי בבית ערבי ברחוב קי'ט מאחורי השוק ברמלה עם עוד כמה משפחות. היה לנו מטבח ושירותים משותפים. היה חדר אחד. בישלו בחוץ, התקלחו בחוץ וכבסו בחוץ. שיחקנו בחצר הפנימית. האורווה של השכן הייתה גם בחצר הפנימית. בית הכנסת היה קרוב.

שם אמי הוא אטה לנדאו מברדיוב סלובקיה. שם אבי – שלמה אלכסנדר 'מאקנה סלטינה' סלובקיה (היום אוקראינה בהרי הקרפטים "אקנה סלטינה"). אחר כך הם עברו לקז'מרוק, צ'כוסלובקיה – היום סלובקיה, לאחר הפירוד מצ'כיה, למרגלות הרי הטטרה. יהושע חנוך, אחי הבכור, גדול ממני בשלוש שנים, נולד בקז'מרוק צ'כוסלובקיה (היום סלובקיה).

אבי עבד בחברת חשמל ברמלה. הוא עבר מבית לבית ורשם את קריאת המונה. אבי היה גבוה עם עיניים בהירות. אמי בגובה בינוני עם עיניים חומות. הם לבשו בגדים שהביאו איתם באונייה כשעלו לארץ  עם אחי בשנת 1948. אף אחד מהמשפחה של אמי לא שרד את השואה. אצל אבי רק אחות אחת שרדה את אושוויץ. היא עלתה ארצה כשהייתי בת שנתיים.

בבית דיברנו סלובקית וגרמנית. הוריי הלכו לאולפן ערב. אני זוכרת איך הם מילאו אותיות עבריות בדפים שנתנו להם.

זכרונות ילדות

אני הייתי אכלנית גרועה ואכלתי רק דייסות קורנפלור. בשישי ושבת הלכו לבית הכנסת שהיה בבית ספר בשכונה. השכונה הייתה ערבית והם השכירו את הדירות ליהודים. קנינו במכולת בפינת הרחוב, לשוחט הלכנו עם היונים שגידלנו בשובך בחצר.

החברים של הוריי היו יוצאי צ'כוסלובקיה וחברים מהצבא של אבי שנקרא 'הגדוד השישי'. זה היה גדוד מיוחד ליהודים עם אוכל כשר ושמירת שבת, עד שהגרמנים כבשו את צ'כוסלובקיה. כשהחיילים הבינו שהסלובקים מפרים את ההבטחות ליהודים, הם החלו להתארגן ובבוא היום נהיו פרטיזנים.

כשהדודה הגיעה לארץ קיבלנו צעצועים. אני קיבלתי בובה גדולה שקראתי לה 'יפה' מבקלית. ביום שישי בגן הילדים נהגנו לשייף את הפרוטות  מנחושת בבוץ על רצפת השירותים וכך תרמנו לקק"ל. הייתה לי חברה מהגן, בהירה וקסלר פורת (חזן מנישאין). שמרנו על קשר עד שנפטרה מסרטן.

בגיל 6 עברנו לרמת גן ליד מפעל השוקולד 'עלית', שם התחלתי את כיתה א' בביה'ס המתמיד. גרתי מול בית הספר. תלבושת אחידה הייתה בשלב מאוחר יותר. ייצגתי את בית הספר בלוויה של המנהל ולכן קנו לי את התלבושת.

בחג פורים היו תהלוכות ברחוב ארלוזורוב עם תחפושות פורים. בחג העצמאות הייתה במה בכיכר אורדע. הטיול השנתי היה לבית ביאליק, לחיפה. בכיתות גבוהות יותר נסענו לצפון – לחיפה עכו, וליומיים לגליל.

היה 'בית תלמיד', שם קיבלנו ארוחת צהרים והכנו שיעורים, בשעה ארבע הלכנו הביתה לבד.עוד זכור לי שבכיתות א' -ד' המחנכת הייתה שולמית כהן. כשכבר לא חינכה אותי, משפחתה נפצעה בתאונה כשנסעו לאתר זיכרון בגליל והיה הרוג במשפחתה. אני הייתי התלמידה היחידה שביקרה אותה בבית החולים באופן קבוע.

פעם בחודש, במוצאי שבת הראשון של החודש, היו באים אלינו קרובי משפחה וחברים. היו עוגות וסוכריות גומי וסוכריות עם ליקר בפנים. אימא אפתה עוגות מאוד טעימות: רולדות מבצק שמרים עם קקאו ופרג (לא אהבתי פרג) ועוגות ליקר תפוזים עם קצפת באירועים מיוחדים. היה לנו תנור בישול ואפיה על חשמל. היה לנו גם חימום על חשמל.

תנועת הנוער שהלכתי הייתה 'בני עקיבא'. הלכתי עם חברתי רבקה בירנבוים ז"ל, שהייתה גדולה ממני בשנה. הסניף היה על גבעה בין רחוב המעגל לרחוב ביאליק משני הכיוונים עלו למעלה לסניף. אהבתי את מחנות הקיץ.

זיכרונות משנות העשרים

אצלנו בבית האזינו למוסיקה קלאסית ולאופרות. בית האופרה היה על חוף הים, לשם הלכתי עם אבי. מכיוון שהלכתי לבני עקיבא, בסוף הפעילות רקדנו ריקודי עם, בנים לחוד ובנות לחוד. אז כמעט שלא היו מכוניות לאנשים כך שלא הפרענו לתנועה.

קרוב משפחה שהגיע מחו"ל הביא איתו טייפ-קורדר סטריאופוני 'גרונדיג'. מה שמצחיק היה, שהרדיו לא היה סטריאופוני אבל חברתי זהבה ואני החלטנו שאנו שומעות מאיזה צד של הרמקולים הצליל יוצא. הרדיו לא היה סטריאופוני..

השיר שאהבתי היה של התרנגולים: "חבר'ה חבר'ה, רגע רגע' מנדל צביקה".. בחגים, כמו ביום העצמאות, הייתה במה מרכזית בכיכר אורדע ורמת גן, כולם רקדו ריקודי עם לקול הזמרים והלהקות. היו בתי קולנוע. אני פחדתי מהסרטים ופעם יצאתי מהסרט "הם היו עשרה".

החצר בה גרנו הייתה בצורת ח .היו שמונה כניסות, בכניסה ד' למשפחת שטריים – בה אב המשפחה עבד בדואר – היה טלפון. כשהייתה מתקבלת שיחה, גברת שטריים הייתה צועקת מהמרפסת: "גברת……טלפון", ורצו אליה לדירה לקבל את השיחה. לגברת שטריים הייתה מכונה קטנה שבה היא תקנה את 'הרכבות' שהיו בגרבי הניילון.

הכרות ונישואים – הקמת משפחה

במסיבת פורים בבני עקיבא הייתי עם חברתי ללימודים, חנה מינצר. התחפשתי לשוטרת במשטרה הצבאית (יפהפייה אמיתית, רק בת שש עשרה). שם הכרתי את בן זוגי. הוא שלח לה (בת דודתו) מכתב כדי לשאול עלי. אינטימיות לא הייתה, היינו דתיים. בקיץ טסתי לארה"ב והתכתבנו במשך שנתיים.

היו לי הורים דואגים שמילאו את כל בקשותיי, גם כשלא היה להם כסף. מכיון שלא היו טלפונים במוצ"ש הראשון של החודש (נאך דה ארשטן) היה בית פתוח וכל החברים והקרובים היו מגיעים.

כשחזרתי מארה"ב הקשר בינינו המשיך. בן זוגי לעתיד היה עדיין בצבא. נישאנו באולמי בית ז'בוטינסקי ברמת גן. גרנו בדירת חדר וחצי. אחרי לידת בני הבכור עברנו לדירת שני חדרים מרווחת יותר (במימון הוריי). בינתיים קנינו דירת שלושה וחצי חדרים על הנייר בבני ברק על גבול רמת גן, כך שיכולנו לממן קצת ממחיר הדירה. הוריי ממנו את כל היתר. הם תמיד עזרו ותמכו. בבני ברק נולד בננו השני, לאחר מכן עברנו לרעננה. שם גם נולדה בתנו (אימא של הראל). בן הזקונים נולד גם ברעננה אבל בבית חולים בכפר סבא. בית היולדות החדש טרם נפתח.. כיום יש לי תשעה נכדים: ארבעה נכדים וחמש נכדות.

הזוית האישית

סבתא מלכה: תודה על חוויה משותפת עם הילדים הסבים וסבתות המקסימים והסיפורים המרתקים, ההשתתפות בתכנית הייתה חוויה נעימה ומהנה.