מאגר סיפורי מורשת

שמי חזי דגמי, נולדתי בשנת 1951 בבגדד להוריי. שמות הוריי: אבי – אגבאבא ואמי – חזנה. היינו שבעה ילדים, חמש בנות ושני בנים, אני הייתי הכי מפונק. אבי היה גזבר של מיליונר בשם רוג'ואן ואמי עקרת בית.

זכור לי שבגיל 9 אני חוזר מהבית ספר וחמישה ילדים ערבים בערך בגיל שש עשרה התחילו לדובב אותי. למזלי היה מאוד קר והוריי הלבישו אותי בשלושה מעילים, אחד מהערבים דקר אותי בכתף ללא סיבה בגלל שרצינו לעלות לישראל, זה לא מצא חן בעיניהם. בזכות המעילים זה בקושי דגדג לי את הבשר. אחר כך ברחתי הביתה ואמי היתה בבית, היא כמעט התעלפה כשסיפרתי לה מה קרה. מאותו יום אבי לקח אותי מבית הספר והחזיר אותי לבית הספר במשך כמעט שנה, עד שעלינו לישראל.

כשעלינו לארץ ישראל אבי ואני היינו ללא כל רכוש מלבד שעון, טבעת נישואים ומזוודה אחת קטנה. הערבים לקחו והעלימו לנו את כל רכושנו טרם עזיבתנו את הארץ. היה לי קשה מאוד כשעלינו לארץ ישראל לעזוב את הבית והעושר שהיה לנו.

לאחר העלייה מעירק (בגיל 12) עלינו למעברות בגבעת ברנר. חיינו באוהלים בזמן גשמים. היינו חמש נפשות. חיינו בצמצום. האוכל היחיד שניזונו ממנו היה תפוזים ולחם. סידרו עבודה לאבי ואחי בקיבוץ. אחי הלך עם חליפה ונתנו לו טורייה והוא לא הבין מה זה. הרווחנו כמה לירות ספורות שהיו על מנת שנוכל להתקיים. במשך השנים, עברנו למרכז הארץ.

בקיבוץ גבעת ברנר הייתי בגדנ"ע חוות חולדה שם למדתי ועבדתי. עברתי אימונים כהכנה לצה"ל. אחרי הגדנ"ע עברנו למרכז הארץ. לאחר מכן התגייסתי לצה"ל לסיירת שריון והשתתפתי בשתי מלחמות: מלחמת ששת הימים, ומלחמת יום כיפור.

אני על טנק במלחמת ששת הימים

במלחמת ששת הימים, היינו בסיירת שריון. כשהיינו על ג'יפ סיור היינו נכנסים לפני כניסת הטנקים ומדווחים איפה יושב האויב – זה היה תפקיד הסיירת. נכנסו לג'נין והמ"פ נתן הפסקה של כעשר דקות. נכנסנו לתוך מטע זיתים והערבים ניצלו את האדמה וגידלו שעורה. אנחנו התיישבנו שם, אני והמקלען. הורדתי את כובע הפלדה והשארתי אותו בתוך הג'יפ והכנו לנו כוס תה.. באותו הזמן חיל האוויר שלנו הפגיז את העיר וזאת הייתה טעות איומה. רציתי לרוץ לקחת את הקסדה שלי, אך חברי אהרון ז"ל עצר אותי ומשך אותי לכיוון האדמה. כך בעצם ניצלנו ממטח אש כבד שהיה לכיוון הג'יפ שבאותו רגע נשרף כליל. במטח הזה נהרגו חמישה חבר'ה שלנו. זה היה ביום רביעי ,אני זוכר שהמ"פ אמר לנו לעמוד לזכרם חמש דקות.

בעת שירותי הצבאי: אני הנהג, לצידי יושב אהרון ז"ל והקשר מאחורינו

בזמן מלחמת ששת הימים כבר הייתי נשוי ליפה אשתי. היה לנו בן בגיל 4-5 . בני בני הבכור. מאיה, אימא של אורי (הנכד המתעד), נולדה בזמן מלחמת יום הכיפורים. עוד נולדו ילדיי לימור ואבי.היום יש לי עשרה נכדים (שליש מהם קצינים בצבא היום).

אני ואשתי יפה

סיפור ההכרות שלי ושל יפה אשתי

הכרנו בדוכן פלאפל. ראיתי אותה עומדת עם ילדים נוספים בדוכן לקבל מנת פלאפל. כל כך רציתי וידעתי שהיא תהיה שלי. היא הייתה בגיל 16 ולא ידעתי איך לפנות ולגשת אליה.

לא ניגשתי אליה. לאחר זמן מה, אם כי באותו החודש, אחותי רצתה להכיר לי מישהי בת 16. ילדה. היא רצתה שאסע איתה לחנות נעליים באלנבי, שם היא עבדה באותו הזמן. אחותי ביקשה שאסתכל בחלון ראווה ואני רואה שזו אותה אחת מהדוכן פלאפל. אחותי אמרה לי: "נו מה אתה אומר?" כל בוקר אחותי ויפה היו עולות יחדיו לאוטובוס בקו 16. אני הסתנוורתי ולא האמנתי שאני רואה אותה שוב. באותו היום נפגשנו שוב ומאז היסטוריה…

עזבתי את הקיבוץ והתגייסתי לסיירת שריון. במהלך השירות נתנו לי חופש וכך עבדתי בבניין. שאלתי את בעל הבית איזה בניין הולך לקום פה, והוא ענה לי: מפעל לליטוש יהלומים. בעל הבית אמר לי: "ברגע שאתה מסיים את השירות, אתה מגיע לעבוד אצלי". בגדול התפרנסתי מעבודות יהלומים במשך 35 שנים.

במשך שנה וחצי הייתי מורה ומדריך ליהלומים. לימדתי אולי עשרה תלמידים ליטוש יהלומים, ליטשתי את היהלומים הכי גדולים בתעשייה, זה נקרא excellent – היהלום הכי טוב שיכול להיות. במשך הזמן הייתי גם מאבטח בבית ספר.

אני מחזיק גיטרה (אבל בפועל מנגן על חליל)

היום אני פנסיונר, חי בכבוד ולא משעמם לי. בין היתר אני בא אל נכדי אורי ולמפגשים בבית הספר ולעוד כמה נכדים שמעסיקים אותי במשך הזמן, ונהנה מהם.

הזוית האישית

אורי: היה כיף, מעניין ומרתק לשמוע על חייו של סבא.

סבא: היה נעים מאוד להכיר את יפית המורה המובילה. היה שיתוף פעולה מלא ועצם זה שאני עם הנכד שלי, זה מה שלא ברא השטן.. (נהנינו יחד)