מאגר סיפורי מורשת

אריה (לאון) אביגור נולד ב- 12 בינואר 1929 בליל ט"ו בשבט התרפ"ט בעיר אלכסנדריה שבמצרים.

אריה בן זקונים להוריו אברהם, "אברמינו" ולטיפה, ולו ארבעה אחים ואחות: ז'אק בנו של האב מנישואיו הראשונים, ויקטור, ניסים ומוריס, ורוזה בתה של לטיפה האם. שם משפחתו של אריה היה אבוטבול. אריה בחר לעברת את שם משפחתו מאבוטבול לאביגור בשנת 1962 כי כך  היה מקובל, בעיקר לבעלי תפקידים, בתקופתו של בן גוריון. משמעות השם אבי-גור עבורו היא אבא של גורים. בתקווה להיות סבם ואביהם של ילדים, נכדים ונינים רבים.

הורי אביו הגיעו ממרוקו. בדרכם לישראל, הם שהו באלכסנדריה כתחנת ביניים ובחרו להשתקע בה. משפחת אימו היגרה מסוריה למצרים בהיות אימו בת שבע. בשלב מוקדם בחייו התרחשו שני אסונות במשפחתו: אחיו ניסים איבד את חייו בתאונת דרכים וכעבור שנה וחצי מוריס, רק בן 19, נפטר ממחלת הטיפוס.

אובדן שני הבנים, גרם להוריו לדאוג לו ולשמור עליו ככל הניתן. אריה זוכר שבימים בהם התנדב בתנועת הנוער, היה אביו ממתין בכניסה למקום הפעילות כדי ללוות אותו הביתה, כיוון שאימו הייתה חרדה לשלומו.

העיר בה גדל, אלכסנדריה, עיר מרהיבה ביופייה, הייתה כבר אז עיר מרכזית במצריים. יהודים רבים הגיעו מאירופה לעיר והקהילה היהודית בה גדלה והתפתחה. עם הזמן הפכה הקהילה בעיר לעשירה, תרבותית ומפותחת מאוד.

הקהילה הייתה מאוד מאורגנת. היו בה משרדי רבנות, בתי ספר, כולל תיכון גדול, ובתי כנסת.  היו שני בתי כנסת: בית הכנסת הגדול "אליהו הנביא" בו נוסח התפילות היה נוסח מקומי ובית כנסת אשכנזי.  העדה האשכנזית הייתה מבוססת יותר, אולם בין האשכנזים לספרדים לא היו הבדלי מעמדות.

 בהיותו בן שש, נכנס אריה לראשונה למסגרת לימודית, בבית הספר העברי של העדה היהודית באלכסנדריה. בראש הקהילה עמד הרב משה ונטורה ז"ל, אדם אשר ערכי הציונות בערו בו. בית ספר היהודי היה גדול בממדיו, שכן בבניין בן חמש קומות. היו קומות נפרדות לבנים ולבנות ובקומה התחתונה היו כיתות הגן. אריה שובץ בכיתת גן.

בהוראת הממשלה, שפת הלימודים בבית הספר הייתה צרפתית. בבית דיברו ערבית. עובדה זו הקשתה על אריה בלימודיו והישגיו היו בינוניים. כאשר הגיע לכיתה ז', שפת ההוראה בבית הספר שונתה לערבית ואז שיפר את הישגיו והצליח לסיים את לימודי בית הספר היסודי בהצלחה.

למרות הישגיו הנמוכים בשנים הראשונות, המנצח על תזמורת בית הספר בחר בו להשתתף בתזמורת כלי הנשיפה של בית הספר. הוא ניגן בחצוצרה בדומה לאחיו שניגן אף הוא באותה התזמורת. אריה השתתף גם במקהלה שנהגה לשיר בשבתות, בחגים ובאירועים מיוחדים בבית הכנסת הגדול "אליהו הנביא" בו נהג להתפלל. המנצח על המקהלה בבית הכנסת היה אותו המנצח  אשר בחר את אריה לתזמורת בית הספר. תמורת השתתפותו במקהלה, קיבל אריה שכר וכך מימן את הוצאותיו הכספיות, ללא תלות בהוריו.

בתקופה זו להורים רבים לא הייתה אפשרות לממן את שכר הלימוד הגבוה בתיכון,  לכן היו לא מעט תלמידים שהפסיקו את הלימודים ויצאו לעבוד כדי לסייע למשפחה. לאחר שסיים את כיתה ח' בשנת 1944, אריה היה בטוח שלא ימשיך בלימודיו בתיכון. למזלו, נפתח באלכסנדריה בית ספר תיכון יהודי בשם "מדרש רמב"ם". התיכון החדש מומן על ידי ועד של עשירי היהודים באלכסנדריה. התורמים מימנו את הלימודים, את ארוחות הבוקר ואת הנסיעות לבית הספר. אריה קיבל הזמנה מהרב הראשי של אלכסנדריה, ד"ר משה ונטורה, להירשם לבית הספר התיכון היהודי החדש. בבית הספר, בנוסף ללימודים הכלליים הם למדו מקצועות יהודיים: עברית, תנ"ך, ידיעת הארץ, היסטוריה של ארץ ישראל ושעת זמרה של שירי א"י. אריה מספר בגאווה שאת התיכון סיים עם תעודת בגרות והישגיו היו גבוהים.

במהלך שנות לימודיו בתיכון הוא הכין תלמידים לבר מצווה, לימד שיעורים בעברית ומימן את צרכיו מבלי לבקש מימון מהוריו.

בשנות התיכון היה פעיל בתנועת הנוער והתנדב פעם בשבוע בתנועת החלוץ הצעיר. הוא השתתף דרך קבע בפעילויות חברתיות במסגרת התנועה, ולימים הפך למדריך בתנועה. לקראת סוף כתה י"א ייסדו את תנועת בני עקיבא. הוא מונה למזכיר התנועה. בשנים 1947-1948, הם פעלו במחתרת הרחק מעיני הבולשת המצרית.

בשנת 1949, שנה לאחר שסיים את לימודיו בתיכון היהודי, החל אריה בחיפושים אחר עבודה ונתקל בסירובים רבים להעסקתו רק משום שהיה יהודי. העבודות הזמינות היו בהנהלת חשבונות ובבית דפוס, מקצועות שאליהן לא הוכשר.

הנהלת בית הספר ומוריה סייעו לתלמידיהם למצוא עבודות. אחד המורים שלימד אותו בתיכון את השפה העברית, המליץ עליו כמורה לעברית בבית הספר. הוא לימד בשני בתי ספר: אחד היה בית ספר יסודי של הקהילה היהודית, והשני היה תיכון פרטי, הפונה לאוכלוסייה המבוססת.

התיכון הפרטי בו לימד נקרא "מנשה", על שם מנהלו, שנעצר על פעילות ציונית והוכנס למחנה ריכוז בעיירה לא רחוקה מאלכסנדריה, שם רוכזו כל הפעילים הציוניים. השלטונות ביצעו פשיטות על בניינים בהם הייתה פעילות ציונית ונתפסו רבים. בערב הקמת המדינה, נתפסו מאות צעירים והובאו למחנה הריכוז.

אריה לא נתפס, כי נמחק מרשימות תנועת החלוץ לאחר שעבר לתנועת בני עקיבא. אריה הכיר רבים אשר נאלצו לסבול שנים במחנות הריכוז.

במהלך שנותיו כמורה, לימד אריה עברית והיסטוריה יהודית בשפה הצרפתית. בבית הספר "מנשה" היו חמש כיתות. בכיתה י"ב למשל, למדו שמונה תלמידים, אשר רובם לקחו חלק כחניכים בתנועה בה אריה שימש כמדריך. הם היו תלמידיו בבית הספר וגם חניכיו בתנועת הנוער. למרות הפרש הגילאים המצומצם ביניהם, אריה מספר שהתלמידים היו חולקים לו כבוד וקמים בתחילת כל שיעור.

אריה מחליט ללכת בעקבות אחיו הבכור ויקטור ולעלות ארצה. הוא ידע שעתידו אינו במצרים גם בגלל ערכי הציונות שהיו נטועים בו, וגם  בגלל מצב היהודים שהחל להתדרדר.  לדבריו, לפני קום המדינה היחסים בין הערבים והיהודים, היו טובים יותר, ולא היו תופעות רבות של אלימות. העויינות ביחסים החלה עם קום המדינה. זכור לו שבאחד הימים בהם חזר כהרגלו לביתו לאחר יום לימודים, חלף על פני חנות עציצים אשר את בעליה הוא הכיר. בעל המקום שאל אותו על דבר העלייה המתוכננת לארץ ישראל, ולאחר שאריה אישר את הידיעה, בעל המקום הושיט את ידו לאחד העציצים וזרק לכיוונו.

ביולי 1949, עלה אריה עם הוריו על אונייה לכיוון ישראל דרך צרפת. הוריו שהו חודש במחנה עולים במרסיי ואח"כ עלו ארצה. אריה נשאר להכשרה חקלאית עם חברים. אריה נשלח למחנה דמוי מעברה בפאתי מרסיי ושהה בו ארבעה ימים. שם ראה לראשונה יהודים בלבוש מרוקאי מסורתי. באחד הימים, כשהיה בחדר האוכל של המחנה, שמע את שמו נקרא בכריזה. הוא זומן למשרד המחנה ובהגיעו לשם פגש את מרדכי ניסיס, בחור שתפקידו היה מזכיר בבני עקיבא במצרים, כאשר אריה היה מזכיר באלכסנדריה (משמע מעליו בדרג). כאשר נפגשנו הם התחבקו ודיברו.

מרדכי המליץ שאריה ישתלב בהכשרה בחקלאות במסגרת דתית של  בני עקיבא.

כיוון שההכשרה הייתה רחוקה ממקום מושבם של הוריו, אריה נפרד מהם לשלום. ההכשרה ארכה שנה ובמהלכה הוא למד חקלאות, רעיית צאן וציונות. במהלך ההכשרה, אריה ביקר בבית כנסת ושמע לראשונה את תפילתם של יהודי מרוקו בנוסח שונה מהנוסח שאליו היה רגיל והוא התרגש מכך מאד.

בהכשרה הוא נהנה מהנוף היפה ומהפעילות החברתית. בינואר 1950, במחנה ההכשרה, הוא הכיר את נחמה. הם גרו ביחד במהלך ההכשרה  והחליטו שכאשר יגיעו לארץ ישראל הם יתחתנו. המזכיר הרשמי של ההכשרה החליט לעלות לארץ עם אשתו שהייתה בהריון, על מנת שתלד את ילדה בישראל, ואריה החליף את המזכיר. לאחר חצי שנה בתפקיד החליט אריה עם כמה מהחברים בהכשרה לעלות ארצה.

את מסע העלייה שלו ארצה, החל אריה באוניה ישראלית ששמה "קדמה". באוניה שררה אווירת שמחה ואופטימיות לקראת העתיד בארץ. הוא מתאר כיצד נוסעיה רקדו הורה ושרו במהלך ההפלגה. לאחר חמישה ימי הפלגה האוניה עגנה בחיפה. שיעורי מולדת סייעו לאריה לזהות את חיפה, את הארץ, עריה וחופיה.

אריה וחבריו הגיעו לקיבוץ שדה אליהו. בשדה אליהו עסק בחקלאות ויישם את שלמד בהכשרה. לאחר שישה חודשים, החליט לעזוב את הקיבוץ. הוא הבין שהעבודה בקיבוץ לא תקנה לו התקדמות אישית ורכישת מקצוע לעתיד, ובעיקר משום שהקיבוץ לא סייע בהגשת עזרה  כספית להוריו. נחמה, ארוסתו, נשארה בשדה אליהו והוא יצא לחפש עבודה.

אריה התקבל לעבודה במחנה בנתניה, שהיה במסגרת עליית הנוער, אותו ניהל הרב ד"ר דסברג. המחנה שימש מחנה מעבר לבני נוער שעלו ארצה. הם שהו בו מספר חודשים עד להעברתם למוסדות ולקיבוצים. התפקיד של אריה כלל הדרכה והוראה של למעלה משמונה שעות ביום וגם עבודה בלילות.

אריה ונחמה נישאו ב-20.4.1951 ברבנות בתל אביב, עם מעט מוזמנים, חתונה צנועה בהתאם לתקופת הצנע ששררה אז במדינה.

במחנה אפשרו לו ולנחמה להתגורר יחד, אך לא לאכול בחדר האוכל. הקשיים  במחנה העולים לנוער הובילו אותו להחלטה לעבור לבאר שבע.

אחיו הבכור התגורר בבאר שבע וגם הוריו עברו בעקבות האח מבאר יעקב לבאר שבע. ב-15.1.1952 עובר אריה לבאר שבע  ומתפטר מעליית הנוער. תחילה גר עם הוריו במעברה, אך לאחר זמן קצר עבר להתגורר בשכונה ג'. הדירה בה גרו הייתה קטנה מאוד שכללה חדר אחד, מטבח ושירותים. נחמה הפסיקה את לימודי ההוראה בירושלים, ונולד בנם הראשון אברהם.

לאחר תקופה, בקשתו לעבוד כמורה נענתה בחיוב, ואריה היה למחנך כיתה ב' בבית ספר שנקרא "מצדה". בהמשך עבר לעבוד בבית הספר "נטעים". בבית הספר לא היה מנהל.

הם היו חמישה מורים: שלושה מהם היו מעירק ומורה מישראל. בית הספר הזה נועד לתלמידים עולי מעברות. לימים כשבית הספר גדל  מונה מנהל לבית הספר ואריה מונה לסגן מנהל. אריה אומר שמונה לסגן  בזכות רמתו הלשונית הגבוהה. לאחר ארבע שנים, כאשר המנהל עזב, אריה קודם והתמנה למנהל בית הספר.

כאשר הגיע לעיר היא הייתה במצב איום. היה רק רחוב אחד: "קרן קיימת" והוא היה הרחוב הראשי של באר שבע. העיר  הייתה שוממה. כל החנויות היו מרוכזות ברחוב קרן קיימת. הרחוב בשבתות שימש מקום בילוי בו היו מטיילים תושבי העיר. האתרים בעיר היו: באר אברהם, בית הקברות האוסטרלי והגשר הטורקי. לא היו כבישים, לא רמזורים וגם לא תאורה. כאשר אריה נסע על אופניו לבית הספר הוא נסע דרך עפר וירד מהאופניים כאשר הגיע לואדי. בדרך לא הייתה תאורה. היה גנרטור אחד ברחוב הראשי שסיפק חשמל לחנויות ולבית חולים הדסה. באותה תקופה היה עסוק בעבודתו ובפרנסת משפחתו, ולא התפנה לבלות הרבה בעיר. מאחר שנחשב לעובד הוראה, היה אריה צריך  להשלים את השכלתו כמורה מוסמך מטעם המדינה. לשם כך למד שלוש שנים, והוסמך להוראה בשנת 1955 לאחר שעמד בכל הבחינות. בחופשות לימד אריה שיעורים פרטיים בלשון, וכך סייע להוריו כלכלית.

בשנת 1959 מונה כמנהל בית ספר "אלומות" במעברת חצרים. תפקיד אותו מילא שלוש שנים ואז חזר לנהל את בית הספר נטעים עד לשנת 1974.

לאחר מספר שנים של ניסיון בניהול בתי ספר אריה קיבל מלגה להשלמת תואר ראשון בלשון, עברית ובחינוך. אריה החליט לצאת ללימודים ולהשלים את השכלתו, כי סבר שלא יתכן שמורים בניהולו יהיו עם השכלה אוניברסיטאית והוא יהיה רק עם תואר של מורה מוסמך. למרות הקשיים הכלכליים וגודל המשפחה אריה שכר חדר בירושלים לארבעה ימים בשבוע והשלים את לימודי התואר הראשון.

לאחר לימודיו אריה קיבל הצעה לניהול המרכז הפדגוגי, האחראי על פיתוח שיטות לימוד. הוא נענה להצעה וניהל את המרכז במשך 19 שנים עד לפרישתו בשנת 1995 והוא בן 65.

נחמה רעייתו נפטרה ב-26.1.1975 לאחר מחלה קשה מממנה סבלה משנת 1972.

במשך השנים נולדו להם חמישה ילדים. אברהם (1952),יפה (1953),טובה (1957), יצחק (1963) ודפנה (1967). ביום מותה  של נחמה, אברהם היה סטודנט, יפה נשואה, טובה בכתה י"ב, יצחק בכתה ו' ודפנה בכתה ב'. אריה מספר שעשה ככל יכולתו לטפל בילדיו באהבה אולם התקשה.

הוא הכיר את ג'ון התחתן עימה  בשנת 1976 ובשנת 1977 נולדה להם הבת עינת. היום אריה חי בגפו בבאר שבע, לאחר שהתגרש מאשתו ג'ון בשנת 1990.

על ילדיו הוא מספר:

אברהם: הבן הבכור הוא ד"ר לגיאולוגיה. עובד באופן עצמאי ובעל חברה לשרותי הנדסה וגאולוגיה. יש לו שלושה ילדים ושישה נכדים.

יפה: עבדה אצל עורך דין, גרושה ואם ל-שני ילדים. בנה מתגורר בבאר שבע ובתה מתגוררת בגבעתיים. יפה היא סבתא לחמישה  נכדים.

טובה: מתגוררת ביבנה, גמלאית ובעלת עסק בביתה לשילוב עובדים עבור מעסיקים. בטרם פרשה, עבדה במשך 30 שנה בנמל אשדוד במחשוב. אם לשלושה ילדים ונכדה.

יצחק: מהנדס מכונות. גרוש ואב ל-שלושה ילדים, שני בנים ובת.

דפנה: לאחר  שנים רבות בארצות הברית עלתה לארץ גרה בהרצליה. אם לבן ובת ועובדת בעסק של טובה אחותה. בעבר הייתה שחקנית מצטיינת בכדורעף.

עינת: נשואה ואימא לתאומים, גרה במרכז ועובדת מהבית.

התגשם חלומו להיות אבי-גור אב לשישה ילדים, נכדים רבים ונינים.

בשנת 1980, חזר אריה לביקור באלכסנדריה במסגרת תנועת בני עקיבא. התנועה ארגנה משלחת למצריים. הקבוצה כללה יהודים ילידי מצרים. אריה נדהם לגלות שהעיר השתנתה. האווירה האירופאית נעלמה: האנשים, הלבוש והתרבות. זאת משום שהאירופאים הסתלקו בעקבות האיסלאם שהשתלט על חלק גדול מן העיר.

בשנת 1994 אריה פרש לגמלאות ממערכת החינוך

ובשנת 1995 יצא אריה בשליחות חינוכית למינסק, מטעם אוניברסיטת בן גוריון. במינסק לימד עברית וידיעת הארץ סטודנטים שעתידים ללמוד באוניברסיטה בבאר שבע. אריה תמיד רצה לצאת לשליחות, אך מסיבות משפחתיות לא יצא לשליחות. רק לאחר שפרש לגמלאות הגשים את רצונו. בשליחות זו הוא טייל ברוסיה ובעיקר במוסקבה.

כאשר חזר לארץ השתתף בקורס לטוענים משפטיים ע"מ לסייע בהתנדבות, לנזקקים בתביעות קטנות. כמו כן למד בקורס במסגרת ביטוח לאומי שהכשיר אותו כיועץ במחלקה לקשיש. מאז הפרישה אריה ניצל כל רגע ורגע להתנדבות וחיפש כיצד להמשיך לתרום מיכולותיו לזולת, וכך הגיע להתנדבות במקומות רבים ומגוונים.

אריה התנדב בביטוח לאומי במשך 20 שנה. עד לאחרונה התנדב פעם בשבוע בארגון שי"ל, שירות ייעוץ לאזרח. ארגון שי"ל הוא יחידה במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, שהוקמה במטרה לסייע במתן ייעוץ והכוונה בנושאי זכויות האזרח וחובותיו. השירות ניתן בחינם על-ידי יועצים מנוסים, כמו אריה, הפועלים בהתנדבות.

אריה נוהג מעבר להתנדבויות הרבות, להתאמן במתקני הספורט בעיר הממוקמים מול הגראנד קניון. אריה מביט בבניינים רבי הקומות, הנמצאים ליד מגרש הספורט ומתקשה להאמין. בעבר, בתקופת הגעתו לעיר היה באזור מלון "נאות מדבר" אשר תפס שטח ענק, אבל בשאר השטח עליו נמצאים שורות הבניינים הגבוהים, היה מדבר ושממה. הוא נפעם מקצב התפתחות העיר, ומחיי התרבות התוססים.

אריה מוסיף בחיוך: "אני חושש שלמרות היותי ותיק בעיר אתקשה להתמצא בעיר, ולא רחוק היום  ובאר שבע תזכיר מאוד את תל אביב."

במשך הזמן למד ציור וביתו מעוטר בציורים שצייר

אריה כתב סיפורים רבים בכישרון רב. בין הסיפורים שכתב, הסיפור "לבדד ישכון" שמתרחש בבאר שבע של שנות החמישים והשמונים.

יצירה נוספת מפרי עטו היא הסיפור "בין השמשות", רומן המספר על הקהילה היהודית במצרים ובאלכסנדריה, על העלייה ארצה, ההכשרה והחלוצים.

הזוית האישית

אריה אביגור היקר, במהלך הפרויקט למדנו ממך רבות, על אישיותך, על דרך חייך העוצמתית והמרגשת שעברת, ראינו והשכלנו כמה זה היה חשוב עבורך לתרום לאחר, למדינה, לזולת ויותר מזה קיבלנו את זה על עצמנו, להתנדב ולתרום יותר. אריה זכינו להכיר אותך מקרוב, שמענו את סיפורך שעוררו בנו אין סוף השראה. זכינו להכיר בן אדם חברתי, שנון, חרוץ, נדיב, צנוע, יצירתי, סבלני ויותר מכל בעל חוש הומור משובח. אחד הדברים שלא נוכל לשכוח מפגישתך, זה שהצחקת אותנו ובעיקר ריגשת אותנו עד דמעות כאשר אמרת מה הפרויקט גורם לך להרגיש: "כשאני מספר את סיפור חיי אני מרגיש שזה מחייה אותי, מחזיר אותי בחזרה אל החיים". אריה, הינך אדם מיוחד, מיוחד במינו. ונסיים בתודה, תודה על מי שאתה, על תרומתך לעירנו, על רצונך העז להביא טוב לעולם בידיעה שהטוב עוד יחזור בחזרה. אנו מודות לך על הזכות לפגוש אותך, לדבר איתך ולהכיר אותך מקרוב. בהערכה רבה, אביטל שלומוב ויעל סולוניצין, מקיף אמי"ת

אריה: ברצוני להודות לכן על הרצון והסבלנות לשמוע את סיפורי. בזכותכן העליתי זיכרונות מהעבר והחייתן את עברי. כאשר אני מספר מה עשיתי ובמה תרמתי זה גורם לי סיפוק. לדעתי, למי שאין הזדמנות לספר על עברו ועברו לא ידוע, הוא הולך לעולמו מבלי שידעו עליו וכאילו לא היה קיים. תודה לכן וליוזמי הפרויקט בהערכה אריה אביגור