מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בירושלים בשנת 1943, חמש שנים לפני קום המדינה.

הורי, יהודית לבית הואסמן, ומרדכי מרקוס בזנר היו פליטי שואה שהגיעו ארצה מגרמניה ומאוסטריה בהתאמה. אבי הגיע באונית המעפילים דורה. לאחר טלטלות ומרד של הצוות הטורקי, ותוך בריחה מתמדת מהפטרול הבריטי הצליחה האוניה לעגון במרחק מה מהחוף צפונה מתל אביב.

אמי היתה בדרכים במשך עשרה חודשים כשהיא בורחת מארץ אחת לארץ אחרת, מגרמניה לבלגיה, מבלגיה לצרפת, משם דרך ספרד לפורטוגל, מפורטוגל לאי מדירה, משם לאפריקה עם תחנה במוזמביק ולבסוף למצרים ומאלכסנדריה ברכבת לתל אביב.

הורי נפגשו באוקטובר 1941, נשאו בפבואר 1942, אני נולדתי בינואר 1943 ואחי במאי 1947.

מימין לשמאל: סבתי הניה, אני, אמי יהודית, אבי מרדכי – מרקוס, אחי ברי

אבל לא נקדים את המאוחר. הורי עלו ארצה משתי ארצות דומות בתרבותן, אך הרקע המשפחתי שלהם היה שונה.

אבי נולד ב 1910, במזרח גליציה/אוקריאינה, לאב בעל חווה גדולה שעברה במשפחה שניים או שלושה דורות. בחווה גידלו עצי פרי וגידולים רבים אחרים. כמו כן היתה בה אורווה גדולה וחיות משק לצריכה אישית. תושבי כפר אוקראיני שלם היו עובדי החווה. בשנות העשרים של המאה העשרים נשלחו צעירים שהתכוונו לעלות לארץ ישראל לעבוד בחווה כדי לקבל מושגים ראשוניים על עבודה חקלאית. אבל אידיליה זו נקטעה באחת כשבפוגרום הרגו את סבי, וסבתי נאלצה למכור את החווה. המשפחה התפזרה ואבי שהיה אז בן שבע הצטרף לאחיו הבוגרים שנסעו ללמוד בוינה.

זמן קצר אחרי זה היה השפל הגדול וכל כספה של משפחת אבי ירד לטמיון. אבי חי בוינה  מ 1917 עד 1938. כשהגרמנים נכנסו לוינה וסיפחו את אוסטריה (האנשלוס) אבי ברח לבלגיה דרך גרמניה, עלה על אוניית המעפילים, דורה, והגיע ארצה בצורה לא חוקית (אי לגאלית). שני אחיו ושתי אחיותיו על משפחותיהם נספו בשואה. סבתי מצד אבי שרדה בזכות נשואיה השלישים והתכוונה לבקר את ילדיה מדי פעם. אבי פגש אותה כשהגיע ארצה. כשבעלה הרביעי נפטר עברה לגור איתנו.

אמי נולדה ב 1914, באלסדורף שבצפון גרמניה וחיה עד גיל עשרים וארבע עם משפחתה באאכן. משפחתה כללה הורים וארבעה אחים. המשפחה היתה דתית מודרנית ובורגנית. אמי ואחיה למדו עברית וניגנו כל אחד בכלי נגינה אחר. אמי למדה בבית ספר של מנזר ואהבה את מוריה ואת מורותיה (חלקים בכנסיה הקטולית בגרמניה עזרו ליהודים). היא המשיכה להתכתב איתם שנים לאחר שברחה וגרה בארץ. סבתי מצד אמי נפטרה ממחלה ב 1932 ובעקבות כך עזבו סבי ושלושה בנים את גרמניה והגיעו ארצה. אמי נשארה מאחור וטפלה בחיסול עסקי המשפחה. היא נשארה אחרונה כיוון שלאישה היה סיכוי טוב יותר לא להישלח לכלא, ולהצליח בתפקידים שמילאה. ב 1939 ברחה אמי לבלגיה ושהתה שם כשנה בתקווה לקבל סרטיפיקט, אישור להיכנס ארצה בצורה חוקית (לגאלית). כאמור נדדה במשך כשנה, קיבלה סרטיפיקט בפורטוגל, והגיעה לארץ ישראל שם פגשה את אביה ואחיה.

הורי היו שניהם אנשים מאוד חרוצים שלא הרבו להתלונן. הבית בו גדלתי עם אחי והורי היה בית חם שהיו בו מסירות ואהבה והרבה מאוד דאגה. כפליטים שאיבדו בני משפחה וברחו על נפשם מפני רדיפות היו הורי חרדים לילדיהם. אפילו בבגרותי אם איחרתי בחמש דקות לביקור אצל הורי, אבי התקשר מספר פעמים כדי לברר מה מעכב אותי.

שפת הדיבור בבית הורי היתה גרמנית. עד גיל ארבע לא דיברתי אף שפה אחרת. כשהעברית היתה שגורה בפי ובפיו של אחי עברנו לדבר תערובת של גרמנית ועברית. זיכרון חזק שנשאר לי מגיל מאוד צעיר הוא שהורי היו מעמידים אותי על ספסל בחנות הנעליים שלהם ואני שרתי בארבע שפות בגרמנית, ביידיש, באוקראינית ובעברית, שירים שאת רוב משמעותם לא הבנתי. אני שנולדתי אחרי שכולם נספו סימלתי בעני הורי את התקווה לחיים חדשים. ועוד סיפור, אבי היה קשור מאוד לבית, למשפחה ולבית הפיזי. הוא עבד קשה ומצא את מנוחתו בכורסא הגדולה, עם עיתון "חדשות". לטייל לא בא בחשבון. בעיניי אבי היתה בכך סכנה ונטישת הבית ולכן מוטב להישאר בכורסא. רק פעם אחת, ואחרי הרבה נדנוד ובכי, הוא נעתר לתחינותינו, שכר את שרותיו של בעל מונית, ולקח אותנו לפרוזדור ירושלים. שם, הנחה אותנו לעלות על ההר ולרדת כשהוא מחכה במונית. כשירדנו חזרנו הישר הביתה.

בבית הורי היו נהוגים "נימוסים אירופים" למשל היתה הקפדה רבה על נימוסי שולחן. לא רק שהסכין והמזלג הונחו במקום קבוע, היה צריך להוריד את המלח והפלפל כשהוגש הקינוח. לא שמנו מרפקים על השולחן, לא התנדנדנו על הכיסא ולא עזבנו את השולחן גם אם סיימנו לאכול אלא חיכינו שהורי יסיימו.

בית הספר ותנועת הנוער היו הבסיס הישראלי שלי. שם דיברתי עברית, שיחקתי במשחקים ישראלים כמו מחניים, ארץ או קלאס, חמש אבנים וחפשו את המטמון; אחי שיחק סטנגה.

את מלחמת השחרור (העצמאות) אני זוכרת היטב למרות שהייתי בקושי בת חמש. אני זוכרת הפגזות על שכונת המגורים שלנו, ואת פנויינו לשכונה בטוחה יותר, אני זוכרת את חלוקת המים והקרח, ואני זוכרת את אמי ושכנותיה נושאות שמיכות כדי להביא אותן ליהודים שפונו מן העיר העתיקה. אני גם זוכרת ישיבה בבור ששימש כמקלט. את בית המלון ואת שורות המיטות שסודרו למפונים כמונו משכונות מסוכנות, אני זוכרת היטב.

סיימתי 12 שנות לימוד (מא' עד יב') בגימנסיה רחביה בירושלים, המשכתי לאוניברסיטה לאחר שסיימתי שירות צבאי כ"חוקרת סעד", ולמדתי בשני מחזורים; בראשון למדתי ספרות אנגלית ופילוסופיה ובשני פסיכולוגיה. בשניהם סימתי תואר שני בהצטינות. היום, בגיל 76, אני עדיין עובדת כפסיכולוגית קלינית, ונהנית מכל רגע.

בשנת 1968 נשאתי ליאיר. נולדו לנו שלושה ילדים: בן, גלעד (נ+4),בת, אביטל (נ+2, יובל ושירה), ובן, יואב (נ+1). בינתים אני סבתא לשבעה נכדים.

רגע חשוב של תובנה:

כשלושים שנה לאחר שסבתי נפטרה, כשהייתי עם משפחתי בארה"ב, פגשתי את קטה קול, אשתו של שר התיירות דאז משה קול. אמה הייתה חברה של סבתי.  קטה אמרה לי שסבתי היתה האשה החכמה ביותר שפגשה מאודה. בתשובה תהיתי ושאלתי, כיצד יתכן שאשה חכמה שאיבדה ארבעה ילדים וארבעה נכדים ובני משפחה רבים אחרים המשיכה להאמין באלוהים. תשובתה של קטה הפתיעה וריתקה אותי. "סבתך", אמרה "איבדה את אלוהיה במלחמה, אבל אמרה שלא איבדה את תרבותה". סבתי אמרה שהתרבות היהודית יקרה לה והיא תמשיך לשמור על המסורת כדי לשמר ולהעביר לדורות הבאים את המורשת והזהות היהודית שאהבה והעריכה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר גרץ בתל אביב, בסיוע המורה עופרה ארליך