מאגר סיפורי מורשת

כאן ביתי פה אני נולדתי 

סיפור קיצור תולדות חיי, מוקדש לנכדתי הבכורה והאהובה אורין יצחקי.

שמי חיה לביא קוראים לי כך על שם אימא של אימא שלי.

אני כותבת כאן, יחד עם נכדתי הבכורה והאהובה עלי כל כך – אורין יצחקי מבית ספר נווה נאמן בהוד השרון במסגרת תוכנית "הקשר הרב דורי."

אני בת 74, אני אימא לאסתי, יש לי שלושה נכדים: אורין – 11, שובל – 10, ואריאל 4.

נולדתי בבית חולים עפולה, בתאריך: 10.3.1949 וגדלתי במושב שדה יעקב. לאמי קראו רחל ולאבי קראו חיים. יש לי שלושה אחים ואחיות: לאה הבכורה, עודד השני, אני השלישית ושושנה הקטנה.

נולדתי בארץ ישראל, גרתי במושב דתי קטן שנקרא מושב שדה יעקב שבעמק יזרעאל בצפון. גרתי בבית קטן והבית היה קטן למשפחה בת ארבעה ילדים, המטבח היה צפוף והיינו צריכים בזמן האוכל להזיז את השולחן מהקיר כדי שאפשר יהיה לשבת מכל הצדדים של השולחן. אהבנו מאוד את המטבח כי היינו כולנו ביחד וגם היה חום מהסירים שהתבשלו על האש.

בחדר הראשון של הבית ישנו אבא ואימא, לחדר זה היה צמוד חדר נוסף שהיו בו שתי דלתות: אחת לכניסה ואחת מעבר בין החדר שלנו לבין החדר של ההורים. אני ואחותי הקטנה היינו רודפות אחת אחרי השנייה במשחק תופסת וההורים היו כועסים על הרעש שעשינו. היה סלון שבו אכלנו את ארוחת השבת והיה עוד חדר אחד שקראו לו החדר הקטן שבו ישנו אחותי הגדולה ואחי ומשם הייתה עוד דלת יציאה מהבית.

הייתה לנו גינה מאוד יפה, היו בה הרבה עצים וגינות מלאות בפרחים. הגינה שלנו הייתה מיוחדת כי אימא שלי השקיעה בה הרבה עבודה.

במושב היה בית כנסת עם כיפה לבנה גדולה שהתמלא במתפללים בשבתות ובחגים. היה לנו בית ספר עם מבנה לא גדול שבו הצטופפנו בכיתות. היה מקום במושב שנקרא משק מכונות – שם היו הטרקטורים, המחרשות וכלי חקלאות שונים שהיו מתקינים אותם במקום. הייתה לנו צרכניה במושב, ואת כל מוצרי המכולת קנינו שם, אבל את מוצרי החלב קיבלנו מחלב הפרות שלנו ואימא שלי הכינה מזה שמנת, גבינה ואשל.

בגדים קנינו במקומות שהיו קרובים למושב בטבעון ובחיפה וחלק מהבגדים הינו קונים אצל מישהו שהיה בא למקום עם מזוודה ובגדים. את רוב הבגדים אימא שלי תפרה בעזרת מכונת התפירה שלה.

החברים שלי היו ילדי המושב שלמדו איתי בכיתה, שיחקנו בתופסת, עמודו, מחבואים, גולות, הנדז אפ, קלאס, גומי וחמש אבנים. בבית ספר הכי אהבתי את שיעורי הטבע וגם את המורה מאיר שידע ללמד בצורה מאוד מעניינת, וגם הייתי אחראית על חדר הטבע של בית הספר שגודלו שם כל מיני בעלי חיים. אהבתי מאוד תנ"ך והסטוריה, אבל לא אהבתי חשבון וגאומטריה כי במקצועות האלה הייתי חלשה.

בשעות הפנאי שיחקתי עם חברות בעיקר. הייתי יוצאת לטייל עם חברתי הטובה לוואדי להסתכל על ציפורים בשבתות. היינו חברתי ואני עוברות את הוואדי דרך צינור שהיינו חוצות מקצה אחד לקצה השני וכך היינו עוברים לשדות של כפר יהושוע ומשם היינו הולכים לכפר ומבקרים בפינת החי שלהם. אהבנו גם לקטוף פירות מהעצים ולאכול אותם וגם אהבנו לקטוף קלחי תירס ולהביא הביתה כדי שיבשלו אותם ואכלנו אותם ביחד.

המאכל האהוב עלי במיוחד היה שמנת ביתית מעורבבת בקקאו וסוכר. אני אהבתי ואוהבת עד היום שירים ישראלים ישנים כמו סימון וגורפינקל, ופעם רקדנו ריקודי עם והורה. היה רק טלפון קווי, טלוויזיה בשחור לבן שהיו בה בהתחלה רק סרטים בערבית.

הייתה במושב מדגרה שלשם אנשי המושב היו מביאים ביצים פוריות (שהוטלו מתרנגולות שהיו עם תרנגולים בלולי חופש) היו גם תרנגולות מסכנות שהיו בסוללות שהיו עשויות מכלובים קטנים – כל שלוש תרנגולות בכלוב קטן והביצים שהטילו היו מתגלגלות על מגש למטה כדי שהתרנגולות לא ישברו אותן, והן לא היו פוריות.

ענבל הבת של אחי כתבה ואיירה ספר על המשפחה שלי ועל כל ההיסטוריה. הספר מספר על הילדות שלי ושל האחיות שלי ושל אחי, ובניפרד על המשפחה של אחי. לספר קוראים משפחת אבן, כי לפני שהתחתנתי היה לי את שם המשפחה של הורי, ענבל הבת של אחי כתבה את ההיסטוריה על המשפחה  בין השנים: 1933 עד 2012.

אני נולדתי בארץ וגם האחים שלי, אבל ההורים שלי הגיעו לארץ מרומניה, לפני הקמת המדינה, ובזכות זה לא חוו את השואה. אבא של אמי עלה בשנת 1936 ואמי בשנת 1939. אבי ייבש ביצות שהיו בארץ ואף חלה במחלה קשה שנקראה קדחת.

הוא הגיע באונייה שהפליגה לארץ ישראל. למזלו היה לו אישור לעלות, ובגלל זה ניצל מהשואה שמחקה כמעט את כל המשפחה שלו. נשאר לו רק אח אחד שעבר את השואה, אך סירב להיות איתנו בקשר.

אמי גם הייתה בתנועה הציונית (זאת תנועה של אנשים שחלמו לעלות לישראל ולמי שלא היה אישור עלה לאונייה בצורה לא חוקית והם נקראו מעפילים). אמי סיפרה לי סיפור מאד מעניין, על איך ניצלה ממחנות המוות בשואה.

כשתפסו הבריטים שהיו בארץ, את האונייה כשהתקרבה לארץ, היו בה מלא אנשים ומשפחות, שברחו מארצם ועלו בצורה לא חוקית. אמי שעזרה למשפחה עם ילד חולה, הייתה אמורה להיות מגורשת חזרה לארצה וקרוב לוודאי שלא הייתה שורדת בתופת של מחנות המוות, כי הבריטים החליטו שכל הצעירים יוחזרו עם האונייה למקום שממנו באו, ורק המבוגרים יוכלו להיכנס לארץ, אבל האישה שאמי טיפלה בבנה אמרה שזו בתה, ולכן ניצלה.

ולצערה ולצערי, כמעט כל משפחתה נהרגה בשואה.

עכשיו אספר לך עלי ועל משפחתי

אני ובן זוגי הכרנו כך: יצאתי עם חברה לרקוד במקום שרקדו בו אנשים שהיו גרושים, אלמנים, ונשואים, שם פגשתי בחור גבוה ונאה, שיצר איתי קשר ולא עזב אותי אפילו ליום אחד, והוא הפך להיות בעלי. לשמחתי נולדה לי בת אחת, בשם אסתי, שאני אוהבת אותה מאד, שהביאה לי שלושה נכדים מתוקים. אורין-הבכורה, שובל האמצעית, ואריאל בן הארבע.

אין אושר גדול מזה.

קישור לסרטון ביוטיוב על ההיסטוריה של משפחת אבן

 תמונה משפחתית

הזוית האישית

סבתא חיה: הקשר הרב דורי חיזק מאד את הקשר  ביני ובין נכדתי, ולולי הפרויקט הנהדר והחשוב הזה, כנראה שלא הייתי מספרת לה את קורות משפחתי.